Exodus Capítulo 16

11Dios le habló a Moshé, diciendo:   יאוַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־משֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
12“He oído las quejas de los israelitas. Háblales y diles: ‘Por la tarde comerán carne, y por la mañana, comerán pan hasta saciarse. Entonces sabrán que Yo soy Dios su Señor’”.   יבשָׁמַ֗עְתִּי אֶת־תְּלוּנּת֘ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ דַּבֵּ֨ר אֲלֵהֶ֜ם לֵאמֹ֗ר בֵּ֤ין הָֽעַרְבַּ֨יִם֙ תֹּֽאכְל֣וּ בָשָׂ֔ר וּבַבֹּ֖קֶר תִּשְׂבְּעוּ־לָ֑חֶם וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם:
13Ese atardecer, vino una manada de codornices y cubrió el campamento. Entonces, por la mañana, había una capa de rocío en torno al campamento.   יגוַיְהִ֣י בָעֶ֔רֶב וַתַּ֣עַל הַשְּׂלָ֔ו וַתְּכַ֖ס אֶת־הַמַּֽחֲנֶ֑ה וּבַבֹּ֗קֶר הָֽיְתָה֙ שִׁכְבַ֣ת הַטּל סָבִ֖יב לַמַּֽחֲנֶֽה:
השלו: מין עוף ושמן מאד:
היתה שכבת הטל: הטל שוכב על המן ובמקום אחר הוא אומר (במדבר יא ט) וברדת הטל וגו' הטל יורד על הארץ והמן יורד עליו, וחוזר ויורד טל עליו והרי הוא כמונח בקופסא:
14Cuando la capa de rocío se evaporó, hubo pequeños granos por toda la superficie del desierto. Parecía escarcha fina sobre el suelo.   ידוַתַּ֖עַל שִׁכְבַ֣ת הַטָּ֑ל וְהִנֵּ֞ה עַל־פְּנֵ֤י הַמִּדְבָּר֙ דַּ֣ק מְחֻסְפָּ֔ס דַּ֥ק כַּכְּפֹ֖ר עַל־הָאָֽרֶץ:
ותעל שכבת הטל וגו': כשהחמה זורחת עולה הטל שעל המן לקראת החמה, כדרך טל עולה לקראת החמה, אף אם תמלא שפופרת של ביצה טל, ותסתום את פיה ותניחה בחמה, היא עולה מאליה באויר. ורבותינו דרשו שהטל עולה מן הארץ באויר, וכעלות שכבת הטל נתגלה המן וראו והנה על פני המדבר וגו':
דק: דבר דק:
מחספס: מגולה, ואין דומה לו במקרא. ויש לפרש מחוספס לשון חפיסא ודלוסקמא שבלשון משנה. כשנתגלה משכבת הטל ראו שהיה דבר דק מחוספס בתוכו בין שתי שכבות הטל. ואונקלוס תרגם מקלף, לשון (בראשית ל לז) מחשוף הלבן:
ככפר: כפור ייליד"ה בלעז [שכבה קפואה] דעדק כגיר (ישעיהו כז ט) כאבני גיר והוא מין צבע שחור, כדאמרינן גבי כסוי הדם (חולין פח ב) הגיר והזרניך. דעדק כגיר כגלידא על ארעא, דק היה כגיר ושוכב מוגלד כקרח על הארץ. וכן פירוש דק ככפור, שטוח קלוש ומחובר כגליד. דק טינבי"ש בלעז [דק], שהיה מגליד גלד דק מלמעלה. וכגיר שתרגם אונקלוס, תוספת הוא על לשון העברית, ואין לו תיבה בפסוק:
15Los israelitas lo miraron, y no tenían idea de lo que era. “¿Qué es?”, se preguntaban unos a otros. Moshé les dijo: “Éste es el pan que Dios les da para comer.   טווַיִּרְא֣וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל וַיֹּ֨אמְר֜וּ אִ֤ישׁ אֶל־אָחִיו֙ מָ֣ן ה֔וּא כִּ֛י לֹ֥א יָֽדְע֖וּ מַה־ה֑וּא וַיֹּ֤אמֶר משֶׁה֙ אֲלֵהֶ֔ם ה֣וּא הַלֶּ֔חֶם אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧ן יְהֹוָ֛ה לָכֶ֖ם לְאָכְלָֽה:
מן הוא: הכנת מזון הוא, כמו (דניאל א ה) וימן להם המלך:
כי לא ידעו מה הוא: שיקראוהו בשמו:
16Las instrucciones de Dios son que cada hombre tome tanto como necesite. Habrá un ómer por cada persona, según el número de personas que cada hombre tenga en su tienda”.   טזזֶ֤ה הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה יְהֹוָ֔ה לִקְט֣וּ מִמֶּ֔נּוּ אִ֖ישׁ לְפִ֣י אָכְל֑וֹ עֹ֣מֶר לַגֻּלְגֹּ֗לֶת מִסְפַּר֙ נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם אִ֛ישׁ לַֽאֲשֶׁ֥ר בְּאָֽהֳל֖וֹ תִּקָּֽחוּ:
עמר: שם מדה:
מספר נפשתיכם: כפי מנין נפשות שיש לאיש באהלו תקחו עומר לכל גולגולת:
17Cuando los israelitas fueron a hacer esto, algunos recogieron más y algunos menos.   יזוַיַּֽעֲשׂוּ־כֵ֖ן בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּלְקְט֔וּ הַמַּרְבֶּ֖ה וְהַמַּמְעִֽיט:
המרבה והממעיט: יש שלקטו הרבה ויש שלקטו מעט וכשבאו לביתם ומדדו בעומר, איש איש מה שלקטו, ומצאו שהמרבה ללקוט לא העדיף על עומר לגולגולת אשר באהלו, והממעיט ללקוט לא מצא חסר מעומר לגולגולת, וזהו נס גדול שנעשה בו:
18Pero cuando lo midieron con un ómer, el que había tomado más no tenía nada adicional, y el que había tomado menos no tenía, de igual manera, poco. Habían recogido exactamente lo suficiente para que cada uno comiera.   יחוַיָּמֹ֣דּוּ בָעֹ֔מֶר וְלֹ֤א הֶעְדִּיף֙ הַמַּרְבֶּ֔ה וְהַמַּמְעִ֖יט לֹ֣א הֶחְסִ֑יר אִ֥ישׁ לְפִֽי־אָכְל֖וֹ לָקָֽטוּ:
19Moshé les anunció: “Que ningún hombre deje nada hasta la mañana”.   יטוַיֹּ֥אמֶר משֶׁ֖ה אֲלֵהֶ֑ם אִ֕ישׁ אַל־יוֹתֵ֥ר מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּֽקֶר:
20Algunos hombres no escucharon a Moshé y dejaron una porción para la mañana. Se pudrió y se llenó de gusanos. Moshé se enojó con [estas personas].   כוְלֹא־שָֽׁמְע֣וּ אֶל־משֶׁ֗ה וַיּוֹתִ֨רוּ אֲנָשִׁ֤ים מִמֶּ֨נּוּ֙ עַד־בֹּ֔קֶר וַיָּ֥רֻם תּֽוֹלָעִ֖ים וַיִּבְאשׁ וַיִּקְצֹ֥ף עֲלֵהֶ֖ם משֶֽׁה:
ויותרו אנשים: דתן ואבירם:
וירם תולעים: לשון רמה:
ויבאש: הרי זה מקרא הפוך, שתחלה הבאיש ולבסוף התליע, כענין שנאמר (פסוק כד) ולא הבאיש ורמה לא היתה בו, וכן דרך כל המתליעים:
21[El pueblo] lo recogía todas las mañanas, según lo que comería cada persona. Entonces, cuando el sol se volvía cálido, se derretía.   כאוַיִּלְקְט֤וּ אֹתוֹ֙ בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֔קֶר אִ֖ישׁ כְּפִ֣י אָכְל֑וֹ וְחַ֥ם הַשֶּׁ֖מֶשׁ וְנָמָֽס:
וחם השמש ונמס: הנשאר בשדה נמוח ונעשה נחלים, ושותין ממנו אילים וצבאים, ואומות העולם צדין מהם וטועמין בהם טעם מן, ויודעין מה שבחן של ישראל. ותרגומו של נמס פשר, לשון פושרין, על ידי השמש מתחמם ומפשיר דישטיפרי"ר [להפשיר] ודוגמתו בסנהדרין בסוף ארבע מיתות [סז]:
ונמס: דישטיפרי"ר [להפשיר] ודוגמתו בסנהדרין בסוף ארבע מיתות [סז:
22Cuando llegó el viernes, lo que recogieron resultó ser una porción doble de comida, dos ómers por cada persona. Todos los líderes de la comunidad fueron a informárselo a Moshé.   כבוַיְהִ֣י | בַּיּ֣וֹם הַשִּׁשִּׁ֗י לָֽקְט֥וּ לֶ֨חֶם֙ מִשְׁנֶ֔ה שְׁנֵ֥י הָעֹ֖מֶר לָֽאֶחָ֑ד וַיָּבֹ֨אוּ֙ כָּל־נְשִׂיאֵ֣י הָֽעֵדָ֔ה וַיַּגִּ֖ידוּ לְמשֶֽׁה:
לקטו לחם משנה: כשמדדו את לקיטתם באהליהם מצאו כפלים שני העומר לאחד. ומדרש אגדה לחם משנה משונה. אותו היום נשתנה לשבח בריחו וטעמו:
ויגידו למשה: שאלוהו מה היום מיומים, ומכאן יש ללמוד שעדיין לא הגיד להם משה פרשת שבת שנצטווה לומר להם (פסוק ה) והיה ביום הששי והכינו וגו', עד ששאלו את זאת, אמר להם (פסוק כג) הוא אשר דבר ה', שנצטויתי לומר לכם, ולכך ענשו הכתוב, שאמר לו (פסוק כח) עד אנה מאנתם, ולא הוציאו מן הכלל:
23[Moshé] les dijo: “Esto es lo que Dios ha dicho: Mañana es día de reposo, el Shabat santo de Dios. Horneen lo que quieran hornear, y cuezan lo que quieran cocer [hoy]. Lo que hayan dejado de sobra, guárdenlo cuidadosamente hasta la mañana”.   כגוַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם ה֚וּא אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר יְהֹוָ֔ה שַׁבָּת֧וֹן שַׁבַּת־קֹ֛דֶשׁ לַֽיהֹוָ֖ה מָחָ֑ר אֵ֣ת אֲשֶׁר־תֹּאפ֞וּ אֵפ֗וּ וְאֵ֤ת אֲשֶׁר־תְּבַשְּׁלוּ֙ בַּשֵּׁ֔לוּ וְאֵת֙ כָּל־הָ֣עֹדֵ֔ף הַנִּ֧יחוּ לָכֶ֛ם לְמִשְׁמֶ֖רֶת עַד־הַבֹּֽקֶר:
את אשר תאפו אפו: מה שאתם רוצים לאפות בתנור, אפו היום, הכל לשני ימים, ומה שאתם צריכים לבשל ממנו במים, בשלו היום. לשון אפייה נופל בלחם, ולשון בישול בתבשיל:
למשמרת: לגניזה:
24Lo guardaron hasta la mañana [del sábado], como Moshé había ordenado. No estaba podrido, y no había gusanos en él.   כדוַיַּנִּ֤יחוּ אֹתוֹ֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר כַּֽאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה משֶׁ֑ה וְלֹ֣א הִבְאִ֔ישׁ וְרִמָּ֖ה לֹא־הָ֥יְתָה בּֽוֹ:
25Moshé anunció: “Cómanlo hoy, puesto que hoy es el Shabat de Dios. No hallarán [nada] en el campo hoy.   כהוַיֹּ֤אמֶר משֶׁה֙ אִכְלֻ֣הוּ הַיּ֔וֹם כִּֽי־שַׁבָּ֥ת הַיּ֖וֹם לַֽיהֹוָ֑ה הַיּ֕וֹם לֹ֥א תִמְצָאֻ֖הוּ בַּשָּׂדֶֽה:
ויאמר משה אכלהו היום כי שבת היום: שחרית שהיו רגילים לצאת וללקוט, באו לשאול אם נצא אם לאו, אמר להם את שבידכם אכלו. לערב חזרו לפניו ושאלוהו מהו לצאת, אמר להם שבת היום. ראה אותם דואגים שמא פסק המן ולא ירד עוד, אמר להם היום לא תמצאוהו. מה תלמוד לומר היום, היום לא תמצאוהו אבל מחר תמצאוהו:
26Han de recoger [este alimento] durante los seis días de la semana, mas el séptimo día es el Shabat, y en ese [día] no habrá nada”.   כושֵׁ֥שֶׁת יָמִ֖ים תִּלְקְטֻ֑הוּ וּבַיּ֧וֹם הַשְּׁבִיעִ֛י שַׁבָּ֖ת לֹ֥א יִֽהְיֶה־בּֽוֹ:
וביום השביעי שבת: שבת הוא, המן לא יהיה בו, ולא בא הכתוב אלא לרבות יום הכיפורים וימים טובים:
27Con todo, algunas personas salieron a recoger [comida] el sábado, mas no hallaron nada.   כזוַֽיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י יָֽצְא֥וּ מִן־הָעָ֖ם לִלְקֹ֑ט וְלֹ֖א מָצָֽאוּ:
28Dios le dijo a Moshé [que les dijera a los israelitas]: “¿Por cuánto tiempo se negarán a cumplir Mis mandamientos y Mi ley?   כחוַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל־משֶׁ֑ה עַד־אָ֨נָה֙ מֵֽאַנְתֶּ֔ם לִשְׁמֹ֥ר מִצְו‍ֹתַ֖י וְתֽוֹרֹתָֽי:
עד אנה מאנתם: משל הדיוט הוא, בהדי הוצא לקי כרבא, על ידי הרשעים מתגנין הכשרין:
29Deben comprender que Dios les ha dado el Shabat, y es por eso que el viernes les da alimento para dos días. [En el Shabat] toda persona debe permanecer en su lugar designado. No se puede dejar el hogar [para recoger comida] el sábado”.   כטרְא֗וּ כִּֽי־יְהֹוָה֘ נָתַ֣ן לָכֶ֣ם הַשַּׁבָּת֒ עַל־כֵּ֠ן ה֣וּא נֹתֵ֥ן לָכֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַשִּׁשִּׁ֖י לֶ֣חֶם יוֹמָ֑יִם שְׁב֣וּ | אִ֣ישׁ תַּחְתָּ֗יו אַל־יֵ֥צֵא אִ֛ישׁ מִמְּקֹמ֖וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִֽי:
ראו: בעיניכם כי ה' בכבודו מזהיר אתכם על השבת, שהרי נס נעשה בכל ערב שבת לתת לכם לחם יומים:
שבו איש תחתיו: מכאן סמכו חכמים ארבע אמות ליוצא חוץ לתחום:
אל יצא איש ממקמו: אלו אלפים אמה של תחום שבת, ולא במפורש, שאין תחומין אלא מדברי סופרים, ועיקרו של מקרא על לוקטי המן נאמר:
30El pueblo reposó el sábado.   לוַיִשְׁבְּת֥וּ הָעָ֖ם בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִעִֽי:
31La familia de Israel llamó [al alimento] maná. Parecía semilla de cilantro, [excepto que era] blanco. Sabía como una rosquilla de miel.   לאוַיִּקְרְא֧וּ בֵֽית־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־שְׁמ֖וֹ מָ֑ן וְה֗וּא כְּזֶ֤רַע גַּד֙ לָבָ֔ן וְטַעְמ֖וֹ כְּצַפִּיחִ֥ת בִּדְבָֽשׁ:
והוא כזרע גד לבן: עשב ששמו אליינדר"א [כוסבר] וזרע שלו עגול ואינו לבן, והמן היה לבן, ואינו נמשל לזרע גד אלא לענין העגול כזרע גד היה, והוא לבן:
כצפיחת: בצק שמטגנין אותו בדבש וקורין לו אסקריטין בלשון משנה והוא תרגום של אונקלוס:
32Moshé dijo: “Esto es lo que Dios ha ordenado: Colmen una medida de ómer con [el maná] como recuerdo para sus descendientes. Ellos verán entonces el alimento que les di de comer en el desierto cuando los saqué de Egipto”.   לבוַיֹּ֣אמֶר משֶׁ֗ה זֶ֤ה הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה יְהֹוָ֔ה מְלֹ֤א הָעֹ֨מֶר֙ מִמֶּ֔נּוּ לְמִשְׁמֶ֖רֶת לְדֹרֹֽתֵיכֶ֑ם לְמַ֣עַן | יִרְא֣וּ אֶת־הַלֶּ֗חֶם אֲשֶׁ֨ר הֶֽאֱכַ֤לְתִּי אֶתְכֶם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּהֽוֹצִיאִ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:
למשמרת: לגניזה:
לדרותיכם: בימי ירמיהו כשהיה ירמיהו מוכיחם, למה אין אתם עוסקים בתורה והם אומרים נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה, מהיכן נתפרנס, הוציא להם צנצנת המן ואמר להם (ירמיהו ב לא) הדור אתם ראו דבר ה', שמעו לא נאמר אלא ראו, בזה נתפרנסו אבותיכם, הרבה שלוחין יש לו למקום להכין מזון ליראיו:
33Moshé le dijo a Aarón: “Toma una urna y cólmala con un ómer de maná. Ponla delante de Dios como recuerdo para los descendientes de ustedes”.   לגוַיֹּ֨אמֶר משֶׁ֜ה אֶל־אַֽהֲרֹ֗ן קַ֚ח צִנְצֶ֣נֶת אַחַ֔ת וְתֶן־שָׁ֥מָּה מְלֹֽא־הָעֹ֖מֶר מָ֑ן וְהַנַּ֤ח אֹתוֹ֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה לְמִשְׁמֶ֖רֶת לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם:
צנצנת: צלוחית של חרס, כתרגומו:
והנח אתו לפני ה': לפני הארון, ולא נאמר מקרא זה עד שנבנה אהל מועד, אלא שנכתב כאן בפרשת המן:
34Tal como Dios le ordenó a Moshé, Aarón [más tarde] la puso delante del [Arca del] Testimonio como recuerdo.   לדכַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶל־משֶׁ֑ה וַיַּנִּיחֵ֧הוּ אַֽהֲרֹ֛ן לִפְנֵ֥י הָֽעֵדֻ֖ת לְמִשְׁמָֽרֶת:
35Los israelitas habían de comer el maná durante 40 años, hasta llegar a territorio habitado. Comieron el maná hasta llegar a las afueras de la tierra de Cnáan.   להוּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אָֽכְל֤וּ אֶת־הַמָּן֙ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה עַד־בֹּאָ֖ם אֶל־אֶ֣רֶץ נוֹשָׁ֑בֶת אֶת־הַמָּן֙ אָֽכְל֔וּ עַד־בֹּאָ֕ם אֶל־קְצֵ֖ה אֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן:
ארבעים שנה: והלא חסר שלושים יום, שהרי בחמישה עשר באייר ירד להם המן תחלה, ובחמישה עשר בניסן פסק, שנאמר (יהושע ה יב) וישבות המן ממחרת, אלא מגיד שהעוגות שהוציאו ישראל ממצרים טעמו בהם טעם מן:
אל ארץ נושבת: לאחר שעברו את הירדן שאותה שבעבר הירדן מיושבת וטובה, שנאמר (דברים ג כה) אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן, ותרגום של נושבת יתבתא, רצה לומר מיושבת:
אל קצה ארץ כנען: בתחלת הגבול, קודם שעברו את הירדן, והוא ערבות מואב. נמצאו מכחישין זה את זה, אלא בערבות מואב כשמת משה בשבעה באדר פסק המן מלירד, ונסתפקו ממן שלקטו בו ביום עד שהקריבו העומר בששה עשר בניסן, שנאמר (יהושע ה יא) ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח:
36Un ómer es la décima parte de un efá.   לווְהָעֹ֕מֶר עֲשִׂרִ֥ית הָֽאֵיפָ֖ה הֽוּא:
עשרית האיפה: האיפה שלש סאין, והסאה ששה קבין והקב ארבעה לוגין והלוג שש ביצים נמצא עשירית האיפה ארבעים ושלוש ביצים וחומש ביצה והוא שיעור לחלה ולמנחות: