23Cuando Iosef vino a sus hermanos, lo despojaron del largo abrigo de colores muy vivos que vestía. |
|
כגוַיְהִ֕י כַּֽאֲשֶׁר־בָּ֥א יוֹסֵ֖ף אֶל־אֶחָ֑יו וַיַּפְשִׁ֤יטוּ אֶת־יוֹסֵף֙ אֶת־כֻּתָּנְתּ֔וֹ אֶת־כְּתֹ֥נֶת הַפַּסִּ֖ים אֲשֶׁ֥ר עָלָֽיו: |
|
|
אֶת־כֻּתָּנְתּוֹ.
זֶה חָלוּק:
|
|
|
אֶת־כְּתֹנֶת הַפַּסִּים.
הוּא שֶׁהוֹסִיף לוֹ אָבִיו יוֹתֵר עַל אֶחָיו:
|
24Lo tomaron y lo echaron en el pozo. El pozo estaba vacío; no había agua en él. |
|
כדוַיִּ֨קָּחֻ֔הוּ וַיַּשְׁלִ֥כוּ אֹת֖וֹ הַבֹּ֑רָה וְהַבּ֣וֹר רֵ֔ק אֵ֥ין בּ֖וֹ מָֽיִם: |
|
|
וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָֽיִם.
מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר וְהַבּוֹר רֵק, אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁאֵין בּוֹ מַיִם, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר אֵין בּוֹ מָיִם? מַיִם אֵין בּוֹ, אֲבָל נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים יֵשׁ בּוֹ (בראשית רבה, שבת כ"ב):
|
25Los [hermanos] se sentaron y tuvieron una comida. Cuando alzaron los ojos, vieron que una caravana árabe venía de Guilad. Los camellos llevaban goma, bálsamo y resina, transportándolos a Egipto. |
|
כהוַיֵּֽשְׁבוּ֘ לֶֽאֱכָל־לֶחֶם֒ וַיִּשְׂא֤וּ עֵֽינֵיהֶם֙ וַיִּרְא֔וּ וְהִנֵּה֙ אֹֽרְחַ֣ת יִשְׁמְעֵאלִ֔ים בָּאָ֖ה מִגִּלְעָ֑ד וּגְמַלֵּיהֶ֣ם נֹֽשְׂאִ֗ים נְכֹאת֙ וּצְרִ֣י וָלֹ֔ט הֽוֹלְכִ֖ים לְהוֹרִ֥יד מִצְרָֽיְמָה: |
|
|
אֹֽרְחַת.
כְּתַרְגּוּמוֹ שְׁיָרַת, עַל שֵׁם הוֹלְכֵי אֹרַח:
|
|
|
וּגְמַלֵּיהֶם נֹֽשְׂאִים וגו'.
לָמָּה פִרְסֵם הַכָּתוּב אֶת מַשָּׂאָם? לְהוֹדִיעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים, שֶׁאֵין דַּרְכָּן שֶׁל עַרְבִיִּים לָשֵׂאת אֶלָּא נֵפְטְ וְעִטְרָן, שֶׁרֵיחָן רַע, וְלָזֶה נִזְדַּמְּנוּ בְשָׂמִים, שֶׁלֹּא יִזּוֹק מֵרֵיחַ רַע:
|
|
|
נְכֹאת.
כָּל כִּנּוּסֵי בְשָׂמִים הַרְבֵּה קָרוּי נְכֹאת, וְכֵן וַיַּרְאֵם אֶת כָּל בֵּית נְכֹתֹה (מלכים ב כ') – מִרְקַחַת בְּשָׂמָיו. וְאֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם לְשׁוֹן שַׁעֲוָה:
|
|
|
צרי.
שָׂרָף הַנּוֹטֵף מֵעֲצֵי הַקְּטָף, וְהוּא נָטָף הַנִּמְנֶה עִם סַמָּנֵי הַקְּטֹרֶת:
|
|
|
וָלֹט.
לוֹטִיתָא שְׁמוֹ בִלְשׁוֹן מִשְׁנָה. וְרַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּהוּ שֹׁרֶשׁ עֵשֶׂב, וּשְׁמוֹ אשטרולוזיאה בְּמַסֶּכֶת נִדָּה:
|
26Iehudá les dijo a sus hermanos: “¿Qué ganaremos si matamos a nuestro hermano y cubrimos su sangre? |
|
כווַיֹּ֥אמֶר יְהוּדָ֖ה אֶל־אֶחָ֑יו מַה־בֶּ֗צַע כִּ֤י נַֽהֲרֹג֙ אֶת־אָחִ֔ינוּ וְכִסִּ֖ינוּ אֶת־דָּמֽוֹ: |
|
|
מַה־בֶּצַע.
מַה מָּמוֹן, כְּתַרְגּוּמוֹ:
|
|
|
וְכִסִּינוּ אֶת־דָּמֽוֹ.
וְנַעֲלִים אֶת מִיתָתוֹ:
|
27Vendámoslo a los árabes y no le hagamos daño con nuestras propias manos. Después de todo, es nuestro hermano, nuestra propia carne y sangre”. Sus hermanos concordaron. |
|
כזלְכ֞וּ וְנִמְכְּרֶ֣נּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִ֗ים וְיָדֵ֨נוּ֙ אַל־תְּהִי־ב֔וֹ כִּֽי־אָחִ֥ינוּ בְשָׂרֵ֖נוּ ה֑וּא וַיִּשְׁמְע֖וּ אֶחָֽיו: |
|
|
וַיִּשְׁמְעוּ.
וְקַבִּילוּ מִנֵּהּ, וְכָל שְׁמִיעָה שֶׁהִיא קַבָּלַת דְּבָרִים כְּגוֹן זֶה, וּכְגוֹן וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו, נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע – מְתֻרְגָּם נְקַבֵּל; וְכָל שֶׁהִיא שְׁמִיעַת הָאֹזֶן, כְּגוֹן וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן, וְרִבְקָה שֹׁמַעַת, וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל, שָׁמַעְתִּי אֶת תְּלוּנֹּת – כֻּלָּן מְתֻרְגָּם וּשְׁמָעוּ, וּשְׁמָעַת, וּשְׁמַע, שְׁמִיעַ קֳדָמַי:
|
28Los extraños, que resultaron ser mercaderes midianitas, se aproximaron, y [los hermanos] sacaron a Iosef del pozo. Lo vendieron a los árabes por veinte piezas de plata. [Estos árabes midianitas] iban a llevar a Iosef a Egipto. |
|
כחוַיַּֽעַבְרוּ֩ אֲנָשִׁ֨ים מִדְיָנִ֜ים סֹֽחֲרִ֗ים וַיִּמְשְׁכוּ֙ וַיַּֽעֲל֤וּ אֶת־יוֹסֵף֙ מִן־הַבּ֔וֹר וַיִּמְכְּר֧וּ אֶת־יוֹסֵ֛ף לַיִּשְׁמְעֵאלִ֖ים בְּעֶשְׂרִ֣ים כָּ֑סֶף וַיָּבִ֥יאוּ אֶת־יוֹסֵ֖ף מִצְרָֽיְמָה: |
|
|
וַיַּֽעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים.
זוֹ הִיא שַׁיָּרָה אַחֶרֶת, וְהוֹדִיעֲךָ הַכָּתוּב שֶׁנִּמְכַּר פְּעָמִים הַרְבֵּה:
|
|
|
וַיִּמְשְׁכוּ.
בְנֵי יַעֲקֹב אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּהוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים, וְיִשְׁמְעֵאלִים לַמִּדְיָנִים, וְהַמִּדְיָנִים לַמִּצְרִים:
|
29Cuando Reuvén retornó al pozo, Iosef ya no estaba allí. [Reuvén] rasgó sus ropas en señal de pena. |
|
כטוַיָּ֤שָׁב רְאוּבֵן֙ אֶל־הַבּ֔וֹר וְהִנֵּ֥ה אֵֽין־יוֹסֵ֖ף בַּבּ֑וֹר וַיִּקְרַ֖ע אֶת־בְּגָדָֽיו: |
|
|
וַיָּשָׁב רְאוּבֵן.
בִּמְכִירָתוֹ לֹא הָיָה שָׁם, שֶׁהִגִּיעַ יוֹמוֹ לֵילֵךְ וּלְשַׁמֵּשׁ אֶת אָבִיו. דָּבָר אַחֵר עָסוּק הָיָה בְשַׂקּוֹ וּבְתַעֲנִיתוֹ עַל שֶׁבִּלְבֵּל יְצוּעֵי אָבִיו:
|
30Retornó a sus hermanos. “¡El muchacho se ha ido! –exclamó–. Y yo; ¿adónde puedo ir?”. |
|
לוַיָּ֥שָׁב אֶל־אֶחָ֖יו וַיֹּאמַ֑ר הַיֶּ֣לֶד אֵינֶ֔נּוּ וַֽאֲנִ֖י אָ֥נָה אֲנִי־בָֽא: |
|
|
אָנָה אֲנִי־בָֽא.
אָנָה אֶבְרַח מִצַּעְרוֹ שֶׁל אַבָּא?
|
31[Los hermanos] tomaron el abrigo de Iosef. Mataron una cabra y mojaron el abrigo en la sangre. |
|
לאוַיִּקְח֖וּ אֶת־כְּתֹ֣נֶת יוֹסֵ֑ף וַיִּשְׁחֲטוּ֙ שְׂעִ֣יר עִזִּ֔ים וַיִּטְבְּל֥וּ אֶת־הַכֻּתֹּ֖נֶת בַּדָּֽם: |
|
|
שְׂעִיר עִזִּים.
דָּמוֹ דּוֹמֶה לְשֶׁל אָדָם:
|
|
|
הַכֻּתֹּנֶת.
זֶה שְׁמָהּ, וּכְשֶׁהִיא דְבוּקָה לְתֵבָה אַחֶרֶת, כְּגוֹן כְּתֹנֶת יוֹסֵף, כְּתֹנֶת פַּסִּים, כְּתֹנֶת בַּד, נָקוּד כְּתֹנֶת:
|
32Mandaron el largo abrigo de colores muy vivos, y fue llevado a su padre. “Hallamos esto –explicaron [los hermanos cuando retornaron]–. Trata de identificarlo. ¿Es o no el abrigo de tu hijo?”. |
|
לבוַיְשַׁלְּח֞וּ אֶת־כְּתֹ֣נֶת הַפַּסִּ֗ים וַיָּבִ֨יאוּ֙ אֶל־אֲבִיהֶ֔ם וַיֹּֽאמְר֖וּ זֹ֣את מָצָ֑אנוּ הַכֶּר־נָ֗א הַכְּתֹ֧נֶת בִּנְךָ֛ הִ֖וא אִם־לֹֽא: |
33[Iaakov inmediatamente] lo reconoció. “¡Es el abrigo de mi hijo! – gritó–. ¡Una bestia salvaje debe de haberlo comido! ¡Mi Iosef ha sido desgarrado en pedazos!”. |
|
לגוַיַּכִּירָ֤הּ וַיֹּ֨אמֶר֙ כְּתֹ֣נֶת בְּנִ֔י חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ טָרֹ֥ף טֹרַ֖ף יוֹסֵֽף: |
|
|
וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי.
הִיא זוֹ:
|
|
|
חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ.
נִצְנְצָה בוֹ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, סוֹפוֹ שֶׁתִּתְגָּרֶה בוֹ אֵשֶׁת פּוֹטִיפַר. וְלָמָּה לֹא גִלָּה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? לְפִי שֶׁהֶחֱרִימוּ וְקִלְּלוּ אֶת כָּל מִי שֶׁיְּגַלֶּה, וְשִׁתְּפוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמָּהֶם (תנחומא), אֲבָל יִצְחָק הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא חַי, אָמַר הֵיאַךְ אֲגַלֶּה וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ רוֹצֶה לְגַלּוֹת לוֹ:
|
34Rasgó sus ropas en señal de pena y se puso arpillera. Se mantuvo en duelo durante muchos días. |
|
לדוַיִּקְרַ֤ע יַֽעֲקֹב֙ שִׂמְלֹתָ֔יו וַיָּ֥שֶׂם שַׂ֖ק בְּמָתְנָ֑יו וַיִּתְאַבֵּ֥ל עַל־בְּנ֖וֹ יָמִ֥ים רַבִּֽים: |
|
|
יָמִים רַבִּֽים.
כ"ב שָׁנָה, מִשֶּׁפֵּרֵשׁ מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיָּרַד יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְגוֹ', וּבֶן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה הָיָה בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי פַרְעֹה, וְשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע, וּשְׁנָתַיִם הָרָעָב כְּשֶׁבָּא יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם, הֲרֵי כ"ב שָׁנָה, כְּנֶגֶד כ"ב שָׁנָה שֶׁלֹּא קִיֵּם יַעֲקֹב כִּבּוּד אָב וָאֵם (מגילה ט"ז) – כ' שָׁנָה שֶׁהָיָה בְּבֵית לָבָן, וּב' שָׁנָה בַדֶּרֶךְ בְּשׁוּבוֹ מִבֵּית לָבָן, שָׁנָה וָחֵצִי בְסֻכּוֹת וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בְּבֵית אֵל – וְזֶהוּ שֶׁאָמַר לְלָבָן זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ, לִי הֵן, עָלַי, וְסוֹפִי לִלְקוֹת כְּנֶגְדָּן:
|
35Todos sus hijos e hijas trataron de consolarlo, mas él se rehusó a ser consolado. “Descenderé a la tumba llorando por mi hijo”, dijo. Lloró por [su hijo] como sólo un padre podía hacerlo. |
|
להוַיָּקֻ֩מוּ֩ כָל־בָּנָ֨יו וְכָל־בְּנֹתָ֜יו לְנַֽחֲמ֗וֹ וַיְמָאֵן֙ לְהִתְנַחֵ֔ם וַיֹּ֕אמֶר כִּֽי־אֵרֵ֧ד אֶל־בְּנִ֛י אָבֵ֖ל שְׁאֹ֑לָה וַיֵּ֥בְךְּ אֹת֖וֹ אָבִֽיו: |
|
|
וְכָל־בְּנֹתָיו.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֲחָיוֹת תְּאוֹמוֹת נוֹלְדוּ עִם כָּל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט וּנְשָׂאוּם, רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר כְּנַעֲנִיּוֹת הָיוּ, אֶלָּא מַהוּ וְכָל בְּנֹתָיו? – כַּלּוֹתָיו, שֶׁאֵין אָדָם נִמְנָע מִלִּקְרֹא לַחֲתָנוֹ בְּנוֹ וּלְכַלָּתוֹ בִתּוֹ:
|
|
|
וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם.
אֵין אָדָם מְקַבֵּל תַּנְחוּמִין עַל הַחַי וְסָבוּר שֶׁמֵּת, שֶׁעַל הַמֵּת נִגְזְרָה גְזֵרָה שֶׁיִּשְׁתַּכַּח מִן הַלֵּב וְלֹא עַל הַחַי (בראשית רבה):
|
|
|
אֵרֵד אֶל־בְּנִי.
כְּמוֹ עַל בְּנִי, וְהַרְבֵּה אֶל מְשַׁמְּשִׁין בִּלְשׁוֹן עַל, אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים (שמואל ב כ"א), אֶל הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וְאֶל מוֹת חָמִיהָ וְאִישָׁהּ (שמואל א ד'):
|
|
|
אָבֵל שְׁאֹלָה.
כִּפְשׁוּטוֹ לְשׁוֹן קֶבֶר הוּא – בְּאֶבְלִי אֶקָּבֵר, וְלֹא אֶתְנַחֵם כָּל יָמַי. וּמִדְרָשׁוֹ, גֵּיהִנֹּם; סִימָן זֶה הָיָה מָסוּר בְּיָדִי מִפִּי הַגְּבוּרָה, אִם לֹא יָמוּת אֶחָד מִבָּנַי בְּחַיַּי, מֻבְטָח אֲנִי שֶׁאֵינִי רוֹאֶה גֵיהִנֹּם:
|
|
|
וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִֽיו.
יִצְחָק, בּוֹכֶה הָיָה מִפְּנֵי צָרָתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב אֲבָל לֹא הָיָה מִתְאַבֵּל, שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא חַי:
|
36Los midanitas vendieron [a Iosef] en Egipto a Potifar, uno de los oficiales del faraón, capitán de la guardia. |
|
לווְהַ֨מְּדָנִ֔ים מָֽכְר֥וּ אֹת֖וֹ אֶל־מִצְרָ֑יִם לְפֽוֹטִיפַר֙ סְרִ֣יס פַּרְעֹ֔ה שַׂ֖ר הַטַּבָּחִֽים: |
|
|
הַטַּבָּחִֽים.
שׁוֹחֲטֵי בְּהֵמוֹת הַמֶּלֶךְ:
|