Exodus Capítulo 16

11Dios le habló a Moshé, diciendo:   יאוַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־משֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
12“He oído las quejas de los israelitas. Háblales y diles: ‘Por la tarde comerán carne, y por la mañana, comerán pan hasta saciarse. Entonces sabrán que Yo soy Dios su Señor’”.   יבשָׁמַ֗עְתִּי אֶת־תְּלוּנֹּת֘ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ דַּבֵּ֨ר אֲלֵהֶ֜ם לֵאמֹ֗ר בֵּ֤ין הָֽעַרְבַּ֨יִם֙ תֹּֽאכְל֣וּ בָשָׂ֔ר וּבַבֹּ֖קֶר תִּשְׂבְּעוּ־לָ֑חֶם וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם:
13Ese atardecer, vino una manada de codornices y cubrió el campamento. Entonces, por la mañana, había una capa de rocío en torno al campamento.   יגוַיְהִ֣י בָעֶ֔רֶב וַתַּ֣עַל הַשְּׂלָ֔ו וַתְּכַ֖ס אֶת־הַמַּֽחֲנֶ֑ה וּבַבֹּ֗קֶר הָֽיְתָה֙ שִׁכְבַ֣ת הַטָּ֔ל סָבִ֖יב לַמַּֽחֲנֶֽה:
    הַשְּׂלָו  מִין עוֹף וְשָׁמֵן מְאֹד (יומא ע"ה):
    הָֽיְתָה שִׁכְבַת הַטּל  הַטַּל שׁוֹכֵב עַל הַמָּן, וּבְמָקוֹם אַחֵר הוּא אוֹמֵר (במדבר י"א) "וּבְרֶדֶת הַטַּל וְגוֹ'", הַטַּל יוֹרֵד עַל הָאָרֶץ, וְהַמָּן יוֹרֵד עָלָיו, וְחוֹזֵר וְיוֹרֵד טַל עָלָיו, הֲרֵי הוּא כְּמֻנָּח בְּקֻפְסָא (יומא שם):
14Cuando la capa de rocío se evaporó, hubo pequeños granos por toda la superficie del desierto. Parecía escarcha fina sobre el suelo.   ידוַתַּ֖עַל שִׁכְבַ֣ת הַטָּ֑ל וְהִנֵּ֞ה עַל־פְּנֵ֤י הַמִּדְבָּר֙ דַּ֣ק מְחֻסְפָּ֔ס דַּ֥ק כַּכְּפֹ֖ר עַל־הָאָֽרֶץ:
    וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וגו'  כְּשֶׁהַחַמָּה זוֹרַחַת, עוֹלֶה הַטַּל שֶׁעַל הַמָּן לִקְרַאת הַחַמָּה, כְּדֶרֶךְ טַל עוֹלֶה לִקְרַאת הַחַמָּה; אַף אִם תְּמַלֵּא שְׁפוֹפֶרֶת שֶׁל בֵּיצָה טַל וְתִסְתֹּם אֶת פִּיהָ וְתַנִּיחָהּ בַחַמָּה הִיא עוֹלָה מֵאֵלֶיהָ בָּאֲוִיר. וְרַבּוֹתֵינוּ דָרְשׁוּ, שֶׁהַטַּל עוֹלֶה מִן הָאָרֶץ בָּאֲוִיר, וְכַעֲלוֹת שִׁכְבַת הַטָּל נִתְגַלָּה הַמָּן וְרָאוּ והנה על פני המדבר וגו':
    דַּק  – דָּבָר דַּק:
    מְחֻסְפָּס  מְגֻלֶּה, וְאֵין דּוֹמֶה לוֹ בַּמִּקְרָא. וְיֵשׁ לוֹמַר מְחֻסְפָּס לְשׁוֹן חֲפִיסָה וּדְלוּסְקְמָא שֶׁבִּלְשׁוֹן מִשְׁנָה, כְּשֶׁנִּתְגַּלָּה מִשִּׁכְבַת הַטָּל רָאוּ שֶׁהָיָה דָּבָר דַּק מְחֻסְפָּס בְּתוֹכוֹ בֵּין שְׁתֵּי שִׁכְבוֹת הַטָּל. וְאֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם "מְקַלַּף", לְשׁוֹן מַחְשֹׂף הַלָּבָן:
    כַּכְּפֹר  כְּפוֹר יילי"דא בְלַעַז, דַּעֲדַק כְּגִיר, "כְּאַבְנֵי גִר" (ישעיהו כ"ז), וְהוּא מִין צֶבַע שָׁחֹר, כִּדְאָמְרִינַן גַּבֵּי כִּסּוּי הַדָּם "הַגִּיר וְהַזַּרְנִיךְ" (חולין פ"ח). "דַעְדַק כְּגִיר כִּגְלִידָא עַל אַרְעָא" – דַּק הָיָה כְּגִיר וְשׁוֹכֵב מֻגְלָד כְּקֶרַח עַל הָאָרֶץ, וְכֵן פֵּרוּשׁוֹ: דַּק כַּכְּפֹר – שָׁטוּחַ, קָלוּשׁ וּמְחֻבָּר כִּגְלִיד. דַּק טינב"ש בְּלַעַז, שֶׁהָיָה מַגְלִיד גֶּלֶד דַּק מִלְמַעְלָה; "וּכְגִיר" שֶׁתִּרְגֵּם אֻנְקְלוֹס תּוֹסֶפֶת הוּא עַל לְשׁוֹן הָעִבְרִית וְאֵין לוֹ תֵבָה בַּפָּסוּק:
15Los israelitas lo miraron, y no tenían idea de lo que era. “¿Qué es?”, se preguntaban unos a otros. Moshé les dijo: “Éste es el pan que Dios les da para comer.   טווַיִּרְא֣וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל וַיֹּ֨אמְר֜וּ אִ֤ישׁ אֶל־אָחִיו֙ מָ֣ן ה֔וּא כִּ֛י לֹ֥א יָֽדְע֖וּ מַה־ה֑וּא וַיֹּ֤אמֶר משֶׁה֙ אֲלֵהֶ֔ם ה֣וּא הַלֶּ֔חֶם אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧ן יְהֹוָ֛ה לָכֶ֖ם לְאָכְלָֽה:
    מָן הוּא  הֲכָנַת מָזוֹן הוּא, כְּמוֹ "וַיְמַן לָהֶם הַמֶּלֶךְ" (דניאל א'):
    כִּי לֹא יָֽדְעוּ מַה־הוּא  שֶׁיִּקְרָאוּהוּ בִשְׁמוֹ:
16Las instrucciones de Dios son que cada hombre tome tanto como necesite. Habrá un ómer por cada persona, según el número de personas que cada hombre tenga en su tienda”.   טזזֶ֤ה הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה יְהֹוָ֔ה לִקְט֣וּ מִמֶּ֔נּוּ אִ֖ישׁ לְפִ֣י אָכְל֑וֹ עֹ֣מֶר לַגֻּלְגֹּ֗לֶת מִסְפַּר֙ נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם אִ֛ישׁ לַֽאֲשֶׁ֥ר בְּאָֽהֳל֖וֹ תִּקָּֽחוּ:
    עֹמֶר  שֵׁם מִדָּה:
    מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם  כְּפִי מִנְיַן נְפָשׁוֹת שֶׁיֵּשׁ לְאִישׁ בְּאָהֳלוֹ תִּקְּחוּ עֹמֶר לְכָל גֻּלְגֹּלֶת:
17Cuando los israelitas fueron a hacer esto, algunos recogieron más y algunos menos.   יזוַיַּֽעֲשׂוּ־כֵ֖ן בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּלְקְט֔וּ הַמַּרְבֶּ֖ה וְהַמַּמְעִֽיט:
    הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִֽיט  יֵשׁ שֶׁלָּקְטוּ הַרְבֵּה וְיֵשׁ שֶׁלָּקְטוּ מְעַט, וּכְשֶׁבָּאוּ לְבֵיתָם מָדְדוּ בָעֹמֶר אִישׁ אִישׁ מַה שֶּׁלָּקְטוּ, וּמָצְאוּ שֶׁהַמַּרְבֶּה לִלְקֹט לֹא הֶעְדִּיף עַל עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת אֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ, וְהַמַּמְעִיט לִלְקֹט לֹא מָצָא חָסֵר מֵעֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת; וְזֶהוּ נֵס גָּדוֹל שֶׁנַּעֲשָׂה בּוֹ:
18Pero cuando lo midieron con un ómer, el que había tomado más no tenía nada adicional, y el que había tomado menos no tenía, de igual manera, poco. Habían recogido exactamente lo suficiente para que cada uno comiera.   יחוַיָּמֹ֣דּוּ בָעֹ֔מֶר וְלֹ֤א הֶעְדִּיף֙ הַמַּרְבֶּ֔ה וְהַמַּמְעִ֖יט לֹ֣א הֶחְסִ֑יר אִ֥ישׁ לְפִֽי־אָכְל֖וֹ לָקָֽטוּ:
19Moshé les anunció: “Que ningún hombre deje nada hasta la mañana”.   יטוַיֹּ֥אמֶר משֶׁ֖ה אֲלֵהֶ֑ם אִ֕ישׁ אַל־יוֹתֵ֥ר מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּֽקֶר:
20Algunos hombres no escucharon a Moshé y dejaron una porción para la mañana. Se pudrió y se llenó de gusanos. Moshé se enojó con [estas personas].   כוְלֹא־שָֽׁמְע֣וּ אֶל־משֶׁ֗ה וַיּוֹתִ֨רוּ אֲנָשִׁ֤ים מִמֶּ֨נּוּ֙ עַד־בֹּ֔קֶר וַיָּ֥רֻם תּֽוֹלָעִ֖ים וַיִּבְאַ֑שׁ וַיִּקְצֹ֥ף עֲלֵהֶ֖ם משֶֽׁה:
    וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים  דָּתָן וַאֲבִירָם:
    וַיָּרֻם תּֽוֹלָעִים  לְשׁוֹן רִמָּה:
    וַיִּבְאַשׁ  הֲרֵי זֶה מִקְרָא הָפוּךְ, שֶׁבַּתְּחִלָּה הִבְאִישׁ וּלְבַסּוֹף הִתְלִיעַ, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר "וְלֹא הִבְאִישׁ וְרִמָּה לֹא הָיְתָה בּוֹ", וְכֵן דֶּרֶךְ כָּל הַמַּתְלִיעִים (מכילתא):
21[El pueblo] lo recogía todas las mañanas, según lo que comería cada persona. Entonces, cuando el sol se volvía cálido, se derretía.   כאוַיִּלְקְט֤וּ אֹתוֹ֙ בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֔קֶר אִ֖ישׁ כְּפִ֣י אָכְל֑וֹ וְחַ֥ם הַשֶּׁ֖מֶשׁ וְנָמָֽס:
    וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָֽס  הַנִּשְׁאָר בַּשָּׂדֶה נַעֲשֶׂה נְחָלִים וְשׁוֹתִין מִמֶּנּוּ אַיָּלִים וּצְבָאִים, וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם צָדִין מֵהֶם וְטוֹעֲמִים בָּהֶם טַעַם מָן, וְיוֹדְעִים מַה שִּׁבְחָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל:
    וְנָמָֽס  פָּשַׁר, לְשׁוֹן פּוֹשְׁרִים, עַל יְדֵי הַשֶּׁמֶשׁ מִתְחַמֵּם וּמַפְשִׁיר, דישטנ"פריר בְּלַעַז, וְדֻגְמָתוֹ בְּסַנְהֶדְרִין בְּסוֹף ד' מִיתוֹת:
22Cuando llegó el viernes, lo que recogieron resultó ser una porción doble de comida, dos ómers por cada persona. Todos los líderes de la comunidad fueron a informárselo a Moshé.   כבוַיְהִ֣י | בַּיּ֣וֹם הַשִּׁשִּׁ֗י לָֽקְט֥וּ לֶ֨חֶם֙ מִשְׁנֶ֔ה שְׁנֵ֥י הָעֹ֖מֶר לָֽאֶחָ֑ד וַיָּבֹ֨אוּ֙ כָּל־נְשִׂיאֵ֣י הָֽעֵדָ֔ה וַיַּגִּ֖ידוּ לְמשֶֽׁה:
    לָֽקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה  כְּשֶׁמָּדְדוּ אֶת לְקִיטָתָם בְּאָהֳלֵיהֶם מָצְאוּ כִפְלַיִם, שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה: לֶחֶם מִשְׁנֶה – מְשֻׁנֶּה, אוֹתוֹ הַיּוֹם נִשְׁתַּנָּה לְשֶׁבַח בְּרֵיחוֹ וְטַעְמוֹ (שם):
    וַיַּגִּידוּ לְמשֶֽׁה  שְׁאָלוּהוּ מַה הַיּוֹם מִיּוֹמַיִם; וּמִכָּאן יֵשׁ לִלְמֹד שֶׁעֲדַיִן לֹא הִגִּיד לָהֶם מֹשֶׁה פָּרָשַׁת שַׁבָּת שֶׁנִּצְטַוָּה לוֹמַר לָהֶם וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ וְגוֹ', עַד שֶׁשָּׁאֲלוּ מַה זֹּאת, אָמַר לָהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' שֶׁנִּצְטַוֵּיתִי לוֹמַר לָכֶם, וְלְכָךְ עֲנָשׁוֹ הַכָּתוּב שֶׁאָמַר לוֹ עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם, וְלֹא הוֹצִיאוֹ מִן הַכְּלָל:
23[Moshé] les dijo: “Esto es lo que Dios ha dicho: Mañana es día de reposo, el Shabat santo de Dios. Horneen lo que quieran hornear, y cuezan lo que quieran cocer [hoy]. Lo que hayan dejado de sobra, guárdenlo cuidadosamente hasta la mañana”.   כגוַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם ה֚וּא אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר יְהֹוָ֔ה שַׁבָּת֧וֹן שַׁבַּת־קֹ֛דֶשׁ לַֽיהֹוָ֖ה מָחָ֑ר אֵ֣ת אֲשֶׁר־תֹּאפ֞וּ אֵפ֗וּ וְאֵ֤ת אֲשֶׁר־תְּבַשְּׁלוּ֙ בַּשֵּׁ֔לוּ וְאֵת֙ כָּל־הָ֣עֹדֵ֔ף הַנִּ֧יחוּ לָכֶ֛ם לְמִשְׁמֶ֖רֶת עַד־הַבֹּֽקֶר:
    אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ  מַה שֶּׁאַתֶּם רוֹצִים לֶאֱפוֹת בַּתַּנּוּר, אֵפוּ הַיּוֹם הַכֹּל לִשְׁנֵי יָמִים, וּמַה שֶּׁאַתֶּם צְרִיכִים לְבַשֵּׁל מִמֶּנּוּ בַּמַּיִם, בַּשְּׁלוּ הַיּוֹם. לְשׁוֹן אֲפִיָּה נוֹפֵל בְּלֶחֶם וּלְשׁוֹן בִּשּׁוּל בְּתַבְשִׁיל:
    לְמִשְׁמֶרֶת  לִגְנִיזָה:
24Lo guardaron hasta la mañana [del sábado], como Moshé había ordenado. No estaba podrido, y no había gusanos en él.   כדוַיַּנִּ֤יחוּ אֹתוֹ֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר כַּֽאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה משֶׁ֑ה וְלֹ֣א הִבְאִ֔ישׁ וְרִמָּ֖ה לֹא־הָ֥יְתָה בּֽוֹ:
25Moshé anunció: “Cómanlo hoy, puesto que hoy es el Shabat de Dios. No hallarán [nada] en el campo hoy.   כהוַיֹּ֤אמֶר משֶׁה֙ אִכְלֻ֣הוּ הַיּ֔וֹם כִּֽי־שַׁבָּ֥ת הַיּ֖וֹם לַֽיהֹוָ֑ה הַיּ֕וֹם לֹ֥א תִמְצָאֻ֖הוּ בַּשָּׂדֶֽה:
    וַיֹּאמֶר משֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם וגו'  שַׁחֲרִית שֶׁהָיוּ רְגִילִין לָצֵאת וְלִלְקֹט בָּאוּ לִשְׁאֹל: "אִם נֵצֵא אִם לָאו", אָמַר לָהֶם אֶת שֶׁבְּיֶדְכֶם אִכְלוּ, לָעֶרֶב חָזְרוּ לְפָנָיו וּשְׁאָלוּהוּ מַהוּ לָצֵאת? אָמַר לָהֶם שַׁבָּת הַיּוֹם, רָאָה אוֹתָם דּוֹאֲגִים שֶׁמָּא פָסַק הַמָּן וְלֹא יֵרֵד עוֹד, אָמַר לָהֶם הַיּוֹם לֹא תִמְצָאוּהוּ, מַה תַּלְמוּד לוֹמָר הַיּוֹם? הַיּוֹם לֹא תִמְצָאוּהוּ אֲבָל מָחָר תִּמְצָאוּהוּ:
26Han de recoger [este alimento] durante los seis días de la semana, mas el séptimo día es el Shabat, y en ese [día] no habrá nada”.   כושֵׁ֥שֶׁת יָמִ֖ים תִּלְקְטֻ֑הוּ וּבַיּ֧וֹם הַשְּׁבִיעִ֛י שַׁבָּ֖ת לֹ֥א יִֽהְיֶה־בּֽוֹ:
    וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת  שַׁבָּת הוּא, הַמָּן לא יהיה בו; וְלֹא בָא הַכָּתוּב אֶלָּא לְרַבּוֹת יוֹם הַכִּפּוּרִים וְיָמִים טוֹבִים:
27Con todo, algunas personas salieron a recoger [comida] el sábado, mas no hallaron nada.   כזוַֽיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י יָֽצְא֥וּ מִן־הָעָ֖ם לִלְקֹ֑ט וְלֹ֖א מָצָֽאוּ:
28Dios le dijo a Moshé [que les dijera a los israelitas]: “¿Por cuánto tiempo se negarán a cumplir Mis mandamientos y Mi ley?   כחוַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל־משֶׁ֑ה עַד־אָ֨נָה֙ מֵֽאַנְתֶּ֔ם לִשְׁמֹ֥ר מִצְו‍ֹתַ֖י וְתֽוֹרֹתָֽי:
    עַד־אָנָה מֵֽאַנְתֶּם  מְשַׁל הֶדְיוֹט הוּא "בַּהֲדֵי הוּצָא לָקֵי כְרַבָּא" – עַל יְדֵי הָרְשָׁעִים מִתְגַּנִּין הַכְּשֵׁרִין:
29Deben comprender que Dios les ha dado el Shabat, y es por eso que el viernes les da alimento para dos días. [En el Shabat] toda persona debe permanecer en su lugar designado. No se puede dejar el hogar [para recoger comida] el sábado”.   כטרְא֗וּ כִּֽי־יְהֹוָה֘ נָתַ֣ן לָכֶ֣ם הַשַּׁבָּת֒ עַל־כֵּ֠ן ה֣וּא נֹתֵ֥ן לָכֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַשִּׁשִּׁ֖י לֶ֣חֶם יוֹמָ֑יִם שְׁב֣וּ | אִ֣ישׁ תַּחְתָּ֗יו אַל־יֵ֥צֵא אִ֛ישׁ מִמְּקֹמ֖וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִֽי:
    רְאוּ  בְּעֵינֵיכֶם כִּי ה' בִּכְבוֹדוֹ מַזְהִיר אֶתְכֶם עַל הַשַּׁבָּת, שֶׁהֲרֵי נֵס נַעֲשֶׂה בְּכָל עֶרֶב שַׁבָּת לָתֵת לָכֶם לֶחֶם יוֹמַיִם:
    שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו  מִכָּאן סָמְכוּ חֲכָמִים ד' אַמּוֹת לַיּוֹצֵא חוּץ לַתְּחוּם (ערובין נ"א):
    אַל־יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ  אֵלּוּ אַלְפַּיִם אַמָּה שֶׁל תְּחוּם שַׁבָּת (מכילתא), וְלֹא בִמְפֹרָשׁ – שֶׁאֵין תְּחוּמִין אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים – וְעִקָּרוֹ שֶׁל מִקְרָא עַל לוֹקְטֵי הַמָּן נֶאֱמַר:
30El pueblo reposó el sábado.   לוַיִשְׁבְּת֥וּ הָעָ֖ם בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִעִֽי:
31La familia de Israel llamó [al alimento] maná. Parecía semilla de cilantro, [excepto que era] blanco. Sabía como una rosquilla de miel.   לאוַיִּקְרְא֧וּ בֵֽית־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־שְׁמ֖וֹ מָ֑ן וְה֗וּא כְּזֶ֤רַע גַּד֙ לָבָ֔ן וְטַעְמ֖וֹ כְּצַפִּיחִ֥ת בִּדְבָֽשׁ:
    וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן  עֵשֶׂב שֶׁשְּׁמוֹ קול"יינדר, וְזֶרַע שֶׁלּוֹ עָגֹל וְאֵינוֹ לָבָן, וְהַמָּן הָיָה לָבָן, וְאֵינוֹ נִמְשָׁל לְזֶרַע גַּד אֶלָּא לְעִנְיַן הָעִגּוּל, כְּזֶרַע גַּד הָיָה – וְהוּא לָבָן:
    כְּצַפִּיחִת  בָּצֵק שֶׁמְּטַגְּנִין אוֹתוֹ בִּדְבַשׁ, וְקוֹרִין לוֹ אִסְקְרִיטִין בִּלְשׁוֹן מִשְׁנָה (פסחים ל"ז), וְהוּא תַּרְגּוּם שֶׁל אֻנְקְלוֹס:
32Moshé dijo: “Esto es lo que Dios ha ordenado: Colmen una medida de ómer con [el maná] como recuerdo para sus descendientes. Ellos verán entonces el alimento que les di de comer en el desierto cuando los saqué de Egipto”.   לבוַיֹּ֣אמֶר משֶׁ֗ה זֶ֤ה הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה יְהֹוָ֔ה מְלֹ֤א הָעֹ֨מֶר֙ מִמֶּ֔נּוּ לְמִשְׁמֶ֖רֶת לְדֹרֹֽתֵיכֶ֑ם לְמַ֣עַן | יִרְא֣וּ אֶת־הַלֶּ֗חֶם אֲשֶׁ֨ר הֶֽאֱכַ֤לְתִּי אֶתְכֶם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּהֽוֹצִיאִ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:
    לְמִשְׁמֶרֶת  לִגְנִיזָה:
    לְדֹרֹֽתֵיכֶם  בִּימֵי יִרְמְיָהוּ; כְּשֶׁהָיָה יִרְמְיָהוּ מוֹכִיחָם לָמָּה אֵין אַתֶּם עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה? וְהֵם אוֹמְרִים נַנִּיחַ מְלַאכְתֵּנוּ וְנַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, מֵהֵיכָן נִתְפַּרְנֵס? הוֹצִיא לָהֶם צִנְצֶנֶת הַמָּן אָמַר לָהֶם אַתֶּם רְאוּ דְּבַר ה', שִׁמְעוּ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא רְאוּ, בָּזֶה נִתְפַּרְנְסוּ אֲבוֹתֵיכֶם, הַרְבֵּה שְׁלוּחִין יֵשׁ לוֹ לַמָּקוֹם לְהָכִין מָזוֹן לִירֵאָיו:
33Moshé le dijo a Aarón: “Toma una urna y cólmala con un ómer de maná. Ponla delante de Dios como recuerdo para los descendientes de ustedes”.   לגוַיֹּ֨אמֶר משֶׁ֜ה אֶל־אַֽהֲרֹ֗ן קַ֚ח צִנְצֶ֣נֶת אַחַ֔ת וְתֶן־שָׁ֥מָּה מְלֹֽא־הָעֹ֖מֶר מָ֑ן וְהַנַּ֤ח אֹתוֹ֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה לְמִשְׁמֶ֖רֶת לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם:
    צִנְצֶנֶת  צְלוֹחִית שֶׁל חֶרֶס, כְּתַרְגּוּמוֹ:
    וְהַנַּח אותו לִפְנֵי ה'  לִפְנֵי הָאָרוֹן; וְלֹא נֶאֱמַר מִקְרָא זֶה עַד שֶׁנִּבְנָה אֹהֶל מוֹעֵד, אֶלָּא שֶׁנִּכְתַּב כָּאן בְּפָרָשַׁת הַמָּן:
34Tal como Dios le ordenó a Moshé, Aarón [más tarde] la puso delante del [Arca del] Testimonio como recuerdo.   לדכַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶל־משֶׁ֑ה וַיַּנִּיחֵ֧הוּ אַֽהֲרֹ֛ן לִפְנֵ֥י הָֽעֵדֻ֖ת לְמִשְׁמָֽרֶת:
35Los israelitas habían de comer el maná durante 40 años, hasta llegar a territorio habitado. Comieron el maná hasta llegar a las afueras de la tierra de Cnáan.   להוּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אָֽכְל֤וּ אֶת־הַמָּן֙ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה עַד־בֹּאָ֖ם אֶל־אֶ֣רֶץ נוֹשָׁ֑בֶת אֶת־הַמָּן֙ אָֽכְל֔וּ עַד־בֹּאָ֕ם אֶל־קְצֵ֖ה אֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן:
    אַרְבָּעִים שָׁנָה  וַהֲלֹא חָסֵר שְׁלֹשִׁים יוֹם הֵם? שֶׁהֲרֵי בְּט"ו בְּאִיָּר יָרַד לָהֶם הַמָּן תְּחִלָּה וּבְט"ו בְּנִיסָן פָּסַק, שֶׁנֶּאֱמַר "וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת" (יהושע ה')? אֶלָּא מַגִּיד, שֶׁהָעֻגּוֹת שֶׁהוֹצִיאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם טָעֲמוּ בָהֶם טַעַם מָן (קידושין ל"ח):
    אֶל־אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת  לְאַחַר שֶׁעָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן (שֶׁאוֹתָהּ שֶׁבְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מְיֻשֶּׁבֶת וְטוֹבָה שֶׁנֶּאֱמַר "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן", וְתַרְגּוּם שֶׁל נוֹשָׁבֶת "יָתְבָתָא", רָצָה לוֹמַר — מְיֻשֶּׁבֶת):
    אֶל־קְצֵה אֶרֶץ כְּנָֽעַן  בִּתְחִלַּת הַגְּבוּל קֹדֶם שֶׁעָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן, וְהוּא עַרְבוֹת מוֹאָב. נִמְצְאוּ מַכְחִישִׁין זֶה אֶת זֶה? אֶלָּא בְּעַרְבוֹת מוֹאָב כְּשֶׁמֵּת מֹשֶׁה בְּז' בַּאֲדָר פָּסַק הַמָּן מִלֵּירֵד, וְנִסְתַּפְּקוּ מִמָּן שֶׁלָּקְטוּ בוֹ בַיּוֹם עַד שֶׁהִקְרִיבוּ הָעֹמֶר בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן, שֶׁנֶּאֱמַר "וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח" (יהושע ה'):
36Un ómer es la décima parte de un efá.   לווְהָעֹ֕מֶר עֲשִׂרִ֥ית הָֽאֵיפָ֖ה הֽוּא:
    עֲשִׂרִית הָֽאֵיפָה  הָאֵיפָה שָׁלֹשׁ סְאִין וְהַסְּאָה ו' קַבִּין וְהַקַּב ד' לֻגִּין וְהַלֹּג ו' בֵּיצִים, נִמְצָא עֲשִׂירִית הָאֵיפָה מ"ג בֵּיצִים וְחֹמֶשׁ בֵּיצָה, וְהוּא שִׁעוּר לַחַלָּה וְלַמְּנָחוֹת: