Genesis Capítulo 43

16Cuando Iosef vio a Biniamín con ellos, le dijo al supervisor de su casa: “Trae a estos hombres al palacio. Mata un animal y prepáralo. Estos hombres comerán el almuerzo conmigo”.   טזוַיַּ֨רְא יוֹסֵ֣ף אִתָּם֘ אֶת־בִּנְיָמִין֒ וַיֹּ֨אמֶר֙ לַֽאֲשֶׁ֣ר עַל־בֵּית֔וֹ הָבֵ֥א אֶת־הָֽאֲנָשִׁ֖ים הַבָּ֑יְתָה וּטְבֹ֤חַ טֶ֨בַח֙ וְהָכֵ֔ן כִּ֥י אִתִּ֛י יֹֽאכְל֥וּ הָֽאֲנָשִׁ֖ים בַּצָּֽהֳרָֽיִם:
וטבוח טבח והכן: כמו ולטבוח טבח ולהכן, ואין טבוח לשון צווי שהיה לו לומר וטבח:
בצהרים: זה מתורגם בשירותא, שהוא לשון סעודה ראשונה בלשון ארמי, ובלע"ז דישני"ר [ארוחת צהריים], ויש הרבה בתלמוד (תענית יא ב) שדא לכלבא שירותיה, (ברכות לט ב) בצע אכולא שירותא. אבל כל תרגום של צהרים טיהרא:
17El hombre hizo como Iosef dijo, y escoltó a los hermanos al palacio de Iosef.   יזוַיַּ֣עַשׂ הָאִ֔ישׁ כַּֽאֲשֶׁ֖ר אָמַ֣ר יוֹסֵ֑ף וַיָּבֵ֥א הָאִ֛ישׁ אֶת־הָֽאֲנָשִׁ֖ים בֵּ֥יתָה יוֹסֵֽף:
18Cuando los hombres [se dieron cuenta de que] se los llevaba al palacio de Iosef, se aterrorizaron. Dijeron: “Se nos está trayendo aquí por causa del dinero que se puso de vuelta en nuestros paquetes la última vez. Se nos incriminará y condenará. Nuestros asnos pueden ser confiscados, y nosotros podemos incluso ser tomados como esclavos”.   יחוַיִּֽירְא֣וּ הָֽאֲנָשִׁ֗ים כִּ֣י הֽוּבְאוּ֘ בֵּ֣ית יוֹסֵף֒ וַיֹּֽאמְר֗וּ עַל־דְּבַ֤ר הַכֶּ֨סֶף֙ הַשָּׁ֤ב בְּאַמְתְּחֹתֵ֨ינוּ֙ בַּתְּחִלָּ֔ה אֲנַ֖חְנוּ מֽוּבָאִ֑ים לְהִתְגֹּלֵ֤ל עָלֵ֨ינוּ֙ וּלְהִתְנַפֵּ֣ל עָלֵ֔ינוּ וְלָקַ֧חַת אֹתָ֛נוּ לַֽעֲבָדִ֖ים וְאֶת־חֲמֹרֵֽינוּ:
וייראו האנשים: כתוב בשני יודי"ן ותרגומו ודחילו:
כי הובאו בית יוסף: ואין דרך שאר הבאים לשבור בר ללון בבית יוסף, כי אם בפונדקאות שבעיר. וייראו שאין זה אלא לאספם אל משמר:
אנחנו מובאים: אל תוך הבית הזה:
להתגולל: להיות מתגלגלת עלינו עלילת הכסף ולהיותה נופלת עלינו. ואונקלוס שתרגם ולאסתקפא עלנא, הוא לשון להתעולל, כדמתרגמינן (דברים כב יד) עלילת דברים תסקופי מילין, ולא תרגמו אחר לשון המקרא, ולהתגלל שתרגם לאתרברבא הוא לשון (קהלת יב ו) גלת הזהב, (נחום ב ח) והצב גלתה העלתה, שהוא לשון מלכות:
19Cuando estaban a la puerta del palacio de Iosef, fueron hacia el supervisor y le hablaron.   יטוַיִּגְּשׁוּ֙ אֶל־הָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֖ר עַל־בֵּ֣ית יוֹסֵ֑ף וַיְדַבְּר֥וּ אֵלָ֖יו פֶּ֥תַח הַבָּֽיִת:
20“Si te place, señor –dijeron–, originalmente bajamos para comprar alimento.   כוַיֹּֽאמְר֖וּ בִּ֣י אֲדֹנִ֑י יָרֹ֥ד יָרַ֛דְנוּ בַּתְּחִלָּ֖ה לִשְׁבָּר־אֹֽכֶל:
בי א-דני: לשון בעיא ותחנונים הוא, ובלשון ארמי בייא בייא:
ירד ירדנו: ירידה היא לנו, רגילים היינו לפרנס אחרים, עכשיו אנו צריכים לך:  
21Entonces, cuando llegamos al lugar donde pasamos la noche, abrimos nuestros paquetes y el dinero de cada hombre estaba en la parte superior del paquete. Era nuestro propio dinero, en su peso exacto. Lo hemos traído de vuelta con nosotros.   כאוַיְהִ֞י כִּי־בָ֣אנוּ אֶל־הַמָּל֗וֹן וַנִּפְתְּחָה֙ אֶת־אַמְתְּחֹתֵ֔ינוּ וְהִנֵּ֤ה כֶֽסֶף־אִישׁ֙ בְּפִ֣י אַמְתַּחְתּ֔וֹ כַּסְפֵּ֖נוּ בְּמִשְׁקָל֑וֹ וַנָּ֥שֶׁב אֹת֖וֹ בְּיָדֵֽנוּ:
22Hemos también traído con nosotros otro dinero para comprar alimento. ¡No tenemos idea de quién puso el dinero de vuelta en nuestros paquetes!”.   כבוְכֶ֧סֶף אַחֵ֛ר הוֹרַ֥דְנוּ בְיָדֵ֖נוּ לִשְׁבָּר־אֹ֑כֶל לֹ֣א יָדַ֔עְנוּ מִי־שָׂ֥ם כַּסְפֵּ֖נוּ בְּאַמְתְּחֹתֵֽינוּ:
23“Todo está bien en lo que respecta a ustedes –replicó [el supervisor]– No teman. El Dios que ustedes y su padre adoran debe haber puesto un obsequio oculto en sus paquetes. Yo recibí el dinero que ustedes pagaron”. Con eso, sacó a Shimón a la presencia de ellos.   כגוַיֹּ֩אמֶר֩ שָׁל֨וֹם לָכֶ֜ם אַל־תִּירָ֗אוּ אֱלֹ֨הֵיכֶ֜ם וֵֽאלֹהֵ֤י אֲבִיכֶם֙ נָתַ֨ן לָכֶ֤ם מַטְמוֹן֙ בְּאַמְתְּחֹ֣תֵיכֶ֔ם כַּסְפְּכֶ֖ם בָּ֣א אֵלָ֑י וַיּוֹצֵ֥א אֲלֵהֶ֖ם אֶת־שִׁמְעֽוֹן:
אלהיכם: בזכותכם, ואם אין זכותכם כדאי, ואלהי אביכם, בזכות אביכם נתן לכם מטמון:
24El hombre llevó a los hermanos al palacio de Iosef. Les dio agua de modo que pudieran lavarse los pies, e hizo que se les diera forraje a sus asnos.   כדוַיָּבֵ֥א הָאִ֛ישׁ אֶת־הָֽאֲנָשִׁ֖ים בֵּ֣יתָה יוֹסֵ֑ף וַיִּתֶּן־מַ֨יִם֙ וַיִּרְחֲצ֣וּ רַגְלֵיהֶ֔ם וַיִּתֵּ֥ן מִסְפּ֖וֹא לַֽחֲמֹֽרֵיהֶֽם:
ויבא האיש: הבאה אחר הבאה, לפי שהיו דוחפים אותו לחוץ עד שדברו אליו פתח הבית, ומשאמר להם (פסוק כג) שלום לכם, נמשכו ובאו אחריו:
25Tuvieron sus obsequios preparados para cuando viniera Iosef al mediodía, puesto que oyeron que comerían con él.   כהוַיָּכִ֨ינוּ֙ אֶת־הַמִּנְחָ֔ה עַד־בּ֥וֹא יוֹסֵ֖ף בַּצָּֽהֳרָ֑יִם כִּ֣י שָֽׁמְע֔וּ כִּי־שָׁ֖ם יֹ֥אכְלוּ לָֽחֶם:
ויכינו: הזמינו, עטרוהו בכלים נאים:
26Cuando Iosef llegó a la casa, lo obsequiaron con los regalos que habían traído. Se prosternaron sobre el suelo ante él.   כווַיָּבֹ֤א יוֹסֵף֙ הַבַּ֔יְתָה וַיָּבִ֥יאוּ ל֛וֹ אֶת־הַמִּנְחָ֥ה אֲשֶׁר־בְּיָדָ֖ם הַבָּ֑יְתָה וַיִּשְׁתַּֽחֲווּ־ל֖וֹ אָֽרְצָה:
הביתה: מפרוזדור לטרקלין:
27Preguntó por el bienestar de ellos. “¿Está en paz su anciano padre? –preguntó–. Recuerden, me contaron acerca de él. ¿Todavía vive?”.   כזוַיִּשְׁאַ֤ל לָהֶם֙ לְשָׁל֔וֹם וַיֹּ֗אמֶר הֲשָׁל֛וֹם אֲבִיכֶ֥ם הַזָּקֵ֖ן אֲשֶׁ֣ר אֲמַרְתֶּ֑ם הַֽעוֹדֶ֖נּוּ חָֽי:
28“Tu siervo nuestro padre está en paz –respondieron–. Todavía vive”. Inclinaron sus cabezas y se prosternaron.   כחוַיֹּֽאמְר֗וּ שָׁל֛וֹם לְעַבְדְּךָ֥ לְאָבִ֖ינוּ עוֹדֶ֣נּוּ חָ֑י וַיִּקְּד֖וּ וַיִּשְׁתַּֽחֲוֽוּ כתיב וישתחו:
ויקדו וישתחו: על שאלת שלום. קידה כפיפת קדקד, השתחוואה משתטח לארץ:
29[Iosef] alzó los ojos y vio a su hermano Biniamín, el hijo de su madre. Dijo: “Éste debe de ser su hermano menor, acerca del cual me contaron – [a Biniamín] dijo:–. Sea Dios misericordioso contigo, hijo mío”.   כטוַיִּשָּׂ֣א עֵינָ֗יו וַיַּ֞רְא אֶת־בִּנְיָמִ֣ין אָחִיו֘ בֶּן־אִמּוֹ֒ וַיֹּ֗אמֶר הֲזֶה֙ אֲחִיכֶ֣ם הַקָּטֹ֔ן אֲשֶׁ֥ר אֲמַרְתֶּ֖ם אֵלָ֑י וַיֹּאמַ֕ר אֱלֹהִ֥ים יָחְנְךָ֖ בְּנִֽי:
א-להים יחנך בני: בשאר שבטים שמענו חנינה (לעיל לג ה) אשר חנן א-להים את עבדך, ובנימין עדיין לא נולד, לכך ברכו יוסף בחנינה:
30Iosef se apresuró. Sus emociones habían sido despertadas por su hermano, y tenía que llorar. Fue a una habitación y allí lloró.   לוַיְמַהֵ֣ר יוֹסֵ֗ף כִּֽי־נִכְמְר֤וּ רַֽחֲמָיו֙ אֶל־אָחִ֔יו וַיְבַקֵּ֖שׁ לִבְכּ֑וֹת וַיָּבֹ֥א הַחַ֖דְרָה וַיֵּ֥בְךְּ שָֽׁמָּה:
כי נכמרו רחמיו: שאלו יש לך אח מאם, אמר לו אח היה לי ואיני יודע היכן הוא. יש לך בנים, אמר לו יש לי עשרה, אמר לו ומה שמם, אמר לו (להלן מו כא) בלע ובכר וגו', אמר לו מה טיבן של שמות הללו, אמר לו כולם על שם אחי והצרות אשר מצאוהו, בלע שנבלע בין האומות. בכר שהיה בכור לאמי. אשבאל ששבאו אל. גרא שנתגייר באכסניא. ונעמן, שהיה נעים ביותר. אחי וראש אחי היה וראשי היה. מופים מפי אביו למד. וחופים שלא ראה חופתי ולא ראיתי אני חופתו. וארד שירד לבין האומות, כדאיתא במסכת סוטה (לו ב) מיד נכמרו רחמיו:
נכמרו: נתחממו, ובלשון משנה (ב"מ עד א) על הכומר של זיתים, ובלשון ארמי מכמר בשרא, ובמקרא (איכה ה י) עורנו כתנור נכמרו, נתחממו ונקמטו קמטים קמטים מפני זלעפות רעב. כן דרך כל עור כשמחממין אותו נקמט וכווץ:
31Se lavó el rostro y salió. Controlando sus emociones, dijo: “Sirvan la comida”.   לאוַיִּרְחַ֥ץ פָּנָ֖יו וַיֵּצֵ֑א וַיִּ֨תְאַפַּ֔ק וַיֹּ֖אמֶר שִׂ֥ימוּ לָֽחֶם:
ויתאפק: נתאמץ. והוא לשון (איוב יב כא) ומזיח אפיקים רפה, וכן (איוב מא ז) אפיקי מגנים, חוזק:
32[A Iosef] le sirvieron aparte, y [a los hermanos] aparte. Los egipcios que comían con ellos [también fueron] segregados. Los egipcios no podían comer con los hebreos, puesto que esto era tabú para los egipcios.   לבוַיָּשִׂ֥ימוּ ל֛וֹ לְבַדּ֖וֹ וְלָהֶ֣ם לְבַדָּ֑ם וְלַמִּצְרִ֞ים הָאֹֽכְלִ֤ים אִתּוֹ֙ לְבַדָּ֔ם כִּי֩ לֹ֨א יֽוּכְל֜וּן הַמִּצְרִ֗ים לֶֽאֱכֹ֤ל אֶת־הָֽעִבְרִים֙ לֶ֔חֶם כִּי־תֽוֹעֵבָ֥ה הִ֖וא לְמִצְרָֽיִם:
כי תועבה הוא: דבר שנאוי הוא למצרים לאכול את העברים, ואונקלוס נתן טעם לדבר:
33Cuando [los hermanos] fueron sentados delante [de Iosef], se los puso en orden de edad, del mayor al menor. Los hermanos se miraron el uno al otro con asombro.   לגוַיֵּֽשְׁב֣וּ לְפָנָ֔יו הַבְּכֹר֙ כִּבְכֹ֣רָת֔וֹ וְהַצָּעִ֖יר כִּצְעִֽרָת֑וֹ וַיִּתְמְה֥וּ הָֽאֲנָשִׁ֖ים אִ֥ישׁ אֶל־רֵעֵֽהוּ:
הבכור כבכורתו: מכה בגביע וקורא ראובן שמעון לוי ויהודה יששכר וזבולון, בני אם אחת, הסבו כסדר הזה שהיא סדר תולדותיכם וכן כולם, כיון שהגיע לבנימין אמר זה אין לו אם ואני אין לי אם ישב אצלי:
34[Iosef] les envió porciones de su mesa, dándole a Biniamín cinco veces más que al resto. Bebieron con él y se embriagaron.   לדוַיִּשָּׂ֨א מַשְׂאֹ֜ת מֵאֵ֣ת פָּנָיו֘ אֲלֵהֶם֒ וַתֵּ֜רֶב מַשְׂאַ֧ת בִּנְיָמִ֛ן מִמַּשְׂאֹ֥ת כֻּלָּ֖ם חָמֵ֣שׁ יָד֑וֹת וַיִּשְׁתּ֥וּ וַיִּשְׁכְּר֖וּ עִמּֽוֹ:
משאת: מנות:
חמש ידות: חלקו עם אחיו ומשאת יוסף ואסנת ומנשה ואפרים:
וישכרו עמו: ומיום שמכרוהו לא שתו יין, ולא הוא שתה יין, ואותו היום שתו:

Genesis Capítulo 44

1Iosef le dio instrucciones especiales a su supervisor: “Llena los paquetes de los hombres con tanta comida como puedan llevar –dijo– . Pon el dinero de cada hombre en la parte superior de su paquete.   אוַיְצַ֞ו אֶת־אֲשֶׁ֣ר עַל־בֵּיתוֹ֘ לֵאמֹר֒ מַלֵּ֞א אֶת־אַמְתְּחֹ֤ת הָֽאֲנָשִׁים֙ אֹ֔כֶל כַּֽאֲשֶׁ֥ר יֽוּכְל֖וּן שְׂאֵ֑ת וְשִׂ֥ים כֶּֽסֶף־אִ֖ישׁ בְּפִ֥י אַמְתַּחְתּֽוֹ:
2Y mi cáliz –el cáliz de plata– ponlo arriba del paquete del menor: junto con el dinero para su alimento”. [El supervisor] hizo exactamente como le ordenó Iosef.   בוְאֶת־גְּבִיעִ֞י גְּבִ֣יעַ הַכֶּ֗סֶף תָּשִׂים֙ בְּפִי֙ אַמְתַּ֣חַת הַקָּטֹ֔ן וְאֵ֖ת כֶּ֣סֶף שִׁבְר֑וֹ וַיַּ֕עַשׂ כִּדְבַ֥ר יוֹסֵ֖ף אֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽר:
גביעי: כוס ארוך, וקורין לו מדירנ"א בלע"ז [כוס הדורה מעץ]:   
3Con la primera luz de la mañana, los hermanos tomaron sus asnos y se los mandó en su camino.   גהַבֹּ֖קֶר א֑וֹר וְהָֽאֲנָשִׁ֣ים שֻׁלְּח֔וּ הֵ֖מָּה וַֽחֲמֹֽרֵיהֶֽם:
4Acababan de dejar la ciudad y no habían ido lejos, cuando Iosef le dijo a su supervisor: “Parte y persigue a aquellos hombres. Alcánzalos y diles: “¿Por qué devolvieron bien con mal?   דהֵ֠ם יָֽצְא֣וּ אֶת־הָעִיר֘ לֹ֣א הִרְחִ֒יקוּ֒ וְיוֹסֵ֤ף אָמַר֙ לַֽאֲשֶׁ֣ר עַל־בֵּית֔וֹ ק֥וּם רְדֹ֖ף אַֽחֲרֵ֣י הָֽאֲנָשִׁ֑ים וְהִשַּׂגְתָּם֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם לָ֛מָּה שִׁלַּמְתֶּ֥ם רָעָ֖ה תַּ֥חַת טוֹבָֽה:
5Es [la copa] de la que bebe mi amo, y la usa para la adivinación. Han hecho algo terrible’”.   ההֲל֣וֹא זֶ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִשְׁתֶּ֤ה אֲדֹנִי֙ בּ֔וֹ וְה֕וּא נַחֵ֥שׁ יְנַחֵ֖שׁ בּ֑וֹ הֲרֵֽעֹתֶ֖ם אֲשֶׁ֥ר עֲשִׂיתֶֽם:
6[El supervisor] los alcanzó, y les repitió exactamente aquellas palabras.   ווַיַּשִּׂגֵ֑ם וַיְדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם אֶת־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה:
7Ellos le dijeron: “¿Por qué dices tales cosas? ¡El cielo lo prohíba que hagamos una cosa así!   זוַיֹּֽאמְר֣וּ אֵלָ֔יו לָ֚מָּה יְדַבֵּ֣ר אֲדֹנִ֔י כַּדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה חָלִ֨ילָה֙ לַֽעֲבָדֶ֔יךָ מֵֽעֲשׂ֖וֹת כַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה:
חלילה לעבדיך: חולין הוא לנו, לשון גנאי. ותרגום חס לעבדיך, חס מאת הקב"ה יהי עלינו מעשות זאת והרבה חס ושלום יש בתלמוד בלשון הזה:
8Después de todo, te trajimos de vuelta el dinero que encontramos en la parte superior de nuestros paquetes: todo el camino desde Cnáan. ¿Cómo podíamos robar plata u oro de la casa de tu amo?   חהֵ֣ן כֶּ֗סֶף אֲשֶׁ֤ר מָצָ֨אנוּ֙ בְּפִ֣י אַמְתְּחֹתֵ֔ינוּ הֱשִׁיבֹ֥נוּ אֵלֶ֖יךָ מֵאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְאֵ֗יךְ נִגְנֹב֙ מִבֵּ֣ית אֲדֹנֶ֔יךָ כֶּ֖סֶף א֥וֹ זָהָֽב:
הן כסף אשר מצאנו: זה אחד מעשרה קל וחומר האמורים בתורה. וכולן מנויין בבראשית רבה (צב ז):
9Si cualquiera de nosotros la tiene en su posesión, él morirá. Puedes tomar al resto de nosotros como esclavos”.   טאֲשֶׁ֨ר יִמָּצֵ֥א אִתּ֛וֹ מֵֽעֲבָדֶ֖יךָ וָמֵ֑ת וְגַם־אֲנַ֕חְנוּ נִֽהְיֶ֥ה לַֽאדֹנִ֖י לַֽעֲבָדִֽים:
10“Debería ser como declaran –replicó–. Pero sólo el que con quien ella se encuentre será mi esclavo. El resto podrá ir en libertad”.   יוַיֹּ֕אמֶר גַּם־עַתָּ֥ה כְדִבְרֵיכֶ֖ם כֶּן־ה֑וּא אֲשֶׁ֨ר יִמָּצֵ֤א אִתּוֹ֙ יִֽהְיֶה־לִּ֣י עָ֔בֶד וְאַתֶּ֖ם תִּֽהְי֥וּ נְקִיִּֽם:
גם עתה כדבריכם: אף זו מן הדין, אמת כדבריכם כן הוא שכולכם חייבים בדבר, עשרה שנמצאת גניבה ביד אחד מהם כולם נתפשים, אבל אני אעשה לכם לפנים משורת הדין, אשר ימצא אתו יהיה לי עבד:
11Cada uno bajó rápidamente su paquete al suelo, y todos ellos abrieron sus paquetes.   יאוַיְמַֽהֲר֗וּ וַיּוֹרִ֛דוּ אִ֥ישׁ אֶת־אַמְתַּחְתּ֖וֹ אָ֑רְצָה וַיִּפְתְּח֖וּ אִ֥ישׁ אַמְתַּחְתּֽוֹ:
12[El supervisor] inspeccionó a cada uno, comenzando con el mayor y terminando con el menor. El cáliz fue encontrado en el paquete de Biniamín.   יבוַיְחַפֵּ֕שׂ בַּגָּד֣וֹל הֵחֵ֔ל וּבַקָּטֹ֖ן כִּלָּ֑ה וַיִּמָּצֵא֙ הַגָּבִ֔יעַ בְּאַמְתַּ֖חַת בִּנְיָמִֽן:
בגדול החל: שלא ירגישו בו שהיה יודע היכן הוא:
13[Los hermanos] rasgaron sus ropas en pena. Cada uno volvió a cargar su asno, y retornaron a la ciudad.   יגוַיִּקְרְע֖וּ שִׂמְלֹתָ֑ם וַיַּֽעֲמֹס֙ אִ֣ישׁ עַל־חֲמֹר֔וֹ וַיָּשֻׁ֖בוּ הָעִֽירָה:
ויעמס איש על חמורו: בעלי זרוע היו ולא הוצרכו לסייע זה את זה לטעון:
וישבו העירה: מטרפולין היתה והוא אומר העירה, עיר כל שהיא, אלא שלא היתה חשובה בעיניהם אלא כעיר בינונית של עשרה בני אדם לענין המלחמה:
14Cuando Iehudá y sus hermanos llegaron al palacio de Iosef, él estaba todavía allí. Se echaron al suelo ante él.   ידוַיָּבֹ֨א יְהוּדָ֤ה וְאֶחָיו֙ בֵּ֣יתָה יוֹסֵ֔ף וְה֖וּא עוֹדֶ֣נּוּ שָׁ֑ם וַיִּפְּל֥וּ לְפָנָ֖יו אָֽרְצָה:
עודנו שם: שהיה ממתין להם:
15Iosef les dijo: “¿Qué creían que hacían? ¿No se dan cuenta de que una persona como yo puede determinar la verdad por la adivinación?”.   טווַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ יוֹסֵ֔ף מָֽה־הַמַּֽעֲשֶׂ֥ה הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר עֲשִׂיתֶ֑ם הֲל֣וֹא יְדַעְתֶּ֔ם כִּֽי־נַחֵ֧שׁ יְנַחֵ֛שׁ אִ֖ישׁ אֲשֶׁ֥ר כָּמֹֽנִי:
הלא ידעתם כי נחש ינחש וגו': הלא ידעתם כי איש חשוב כמוני יודע לנחש ולדעת מדעת ומסברא ובינה כי אתם גנבתם הגביע:
16“¿Qué podemos decir a mi señor? –replicó Iehudá–. ¿Cómo podemos hablar? ¿Cómo podemos demostrar nuestra inocencia? Dios ha descubierto nuestra vieja culpa. Seamos tus esclavos: nosotros y el que en cuya posesión se encontró el cáliz”.   טזוַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָ֗ה מַה־נֹּאמַר֙ לַֽאדֹנִ֔י מַה־נְּדַבֵּ֖ר וּמַה־נִּצְטַדָּ֑ק הָֽאֱלֹהִ֗ים מָצָא֙ אֶת־עֲוֹ֣ן עֲבָדֶ֔יךָ הִנֶּנּ֤וּ עֲבָדִים֙ לַֽאדֹנִ֔י גַּם־אֲנַ֕חְנוּ גַּ֛ם אֲשֶׁר־נִמְצָ֥א הַגָּבִ֖יעַ בְּיָדֽוֹ:
הא-להים מצא: יודעים אנו שלא סרחנו, אבל מאת הקב"ה נהיתה להביא לנו זאת. מצא בעל חוב מקום לגבות שטר חובו:
ומה נצטדק: לשון צדק, וכן כל תיבה שתחלת יסודה צד"י והיא באה לדבר בלשון מתפעל או נתפעל נותן טי"ת במקום תי"ו, ואינה נתנת לפני אות ראשונה של יסוד התיבה אלא באמצע אותיות העקר, כגון נצטדק מגזרת צדק, (דניאל ד ל) ויצטבע מגזרת צבע, (יהושע ט ד) ויצטירו מגזרת (משלי יג יז) ציר אמונים, (יהושע ט יב) הצטיידנו מגזרת (לעיל מב כה) צדה לדרך. ותיבה שתחלתה סמ"ך או שי"ן כשהיא מתפעלת התי"ו מפרדת את אותיות העקר, כגון (קהלת יב ה) ויסתבל החגב, מגזרת סבל, (דניאל ז ח) מסתכל הוית בקרניא, (מיכה ו טז) וישתמר חקות עמרי, מגזרת שמר, (ישעיה נט טו) וסר מרע משתולל, מגזרת (איוב יב יז) מוליך יועצים שולל, (שמות ט יז) מסתולל בעמי, מגזרת (ירמיה יח טו) דרך לא סלולה:
17“¡Que el cielo prohíba que yo haga eso! –dijo [Iosef]–. El que en cuya posesión se encontró el cáliz será mi esclavo. [El resto de] ustedes puede ir en paz a su padre”.   יזוַיֹּ֕אמֶר חָלִ֣ילָה לִּ֔י מֵֽעֲשׂ֖וֹת זֹ֑את הָאִ֡ישׁ אֲשֶׁר֩ נִמְצָ֨א הַגָּבִ֜יעַ בְּיָד֗וֹ ה֚וּא יִֽהְיֶה־לִּ֣י עָ֔בֶד וְאַתֶּ֕ם עֲל֥וּ לְשָׁל֖וֹם אֶל־אֲבִיכֶֽם: