Genesis Capítulo 19

1Los dos ángeles llegaron a Sodoma al atardecer, mientras Lot estaba sentado a la puerta de la ciudad. Lot los vio y se levantó para recibirlos, inclinándose con su rostro hacia el suelo.   אוַ֠יָּבֹ֠אוּ שְׁנֵ֨י הַמַּלְאָכִ֤ים סְדֹ֨מָה֙ בָּעֶ֔רֶב וְל֖וֹט ישֵׁ֣ב בְּשַֽׁעַר־סְדֹ֑ם וַיַּרְא־לוֹט֙ וַיָּ֣קָם לִקְרָאתָ֔ם וַיִּשְׁתַּ֥חוּ אַפַּ֖יִם אָֽרְצָה:
המלאכים: ולהלן קראם אנשים, כשהיתה שכינה עמהם קראם אנשים. דבר אחר אצל אברהם שכחו גדול והיו המלאכים תדירין אצלו כאנשים קראם אנשים, ואצל לוט קראם מלאכים:
בערב: וכי כל כך שהו המלאכים מחברון לסדום, אלא מלאכי רחמים היו, וממתינים שמא יוכל אברהם ללמד עליהם סניגוריא:
ולוט ישב בשער סדום: ישב כתיב אותו היום מינוהו שופט עליהם:
וירא לוט וגו': מבית אברהם למד לחזור על האורחים:
2Dijo: “Por favor, señores míos, desvíense hacia mi casa. Pasen la noche, lávense los pies, y entonces sigan su camino temprano por la mañana”. “No –replicaron ellos–, pasaremos la noche en la plaza”.   בוַיֹּ֜אמֶר הִנֶּ֣ה נָּֽא־אֲדֹנַ֗י ס֣וּרוּ נָ֠א אֶל־בֵּ֨ית עַבְדְּכֶ֤ם וְלִ֨ינוּ֙ וְרַֽחֲצ֣וּ רַגְלֵיכֶ֔ם וְהִשְׁכַּמְתֶּ֖ם וַֽהֲלַכְתֶּ֣ם לְדַרְכְּכֶ֑ם וַיֹּֽאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּ֥י בָֽרְח֖וֹב נָלִֽין:
הנה נא א-דני: הנה נא אתם אדונים לי אחר שעברתם עלי. דבר אחר הנה נא צריכים אתם לתת לב על הרשעים הללו שלא יכירו בכם. וזו היא עצה נכונה:
סורו נא: עקמו את הדרך לביתי דרך עקלתון, שלא יכירו שאתם נכנסין שם לכך נאמר סורו, בבראשית רבה (נ ז):
ולינו ורחצו רגליכם: וכי דרכן של בני אדם ללון תחלה ואחר כך לרחוץ, ועוד שהרי אברהם אמר להם תחלה (יח ד) ורחצו רגליכם. אלא כך אמר לוט אם כשיבאו אנשי סדום ויראו שכבר רחצו רגליהם, יעלילו עלי ויאמרו כבר עברו שני ימים או שלשה שבאו לביתך ולא הודעתנו, לפיכך אמר מוטב שיתעכבו כאן באבק רגליהם שיהיו נראין כמו שבאו עכשיו, לפיכך אמר לינו תחלה ואחר כך רחצו:
ויאמרו לא: לאברהם אמרו (יח ה) כן תעשה, מכאן שמסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול:
כי ברחוב נלין: הרי כי משמש בלשון אלא, שאמרו לא נסור אל ביתך אלא ברחובה של עיר נלין:
3[Lot] siguió pidiéndoles con insistencia hasta que finalmente se desviaron hacia él y fueron a su casa. Les hizo un banquete y coció matzá, y comieron.   גוַיִּפְצַר־בָּ֣ם מְאֹ֔ד וַיָּסֻ֣רוּ אֵלָ֔יו וַיָּבֹ֖אוּ אֶל־בֵּית֑וֹ וַיַּ֤עַשׂ לָהֶם֙ מִשְׁתֶּ֔ה וּמַצּ֥וֹת אָפָ֖ה וַיֹּאכֵֽלוּ:
ויסרו אליו: עקמו את הדרך לצד ביתו:
ומצות אפה: פסח היה:
4Todavía no se habían ido a acostar cuando la gente de la ciudad, los hombres de Sodoma, rodearon la casa –jóvenes y viejos por igual–, toda la gente de todo extremo de la ciudad.   דטֶ֘רֶם֘ יִשְׁכָּ֒בוּ֒ וְאַנְשֵׁ֨י הָעִ֜יר אַנְשֵׁ֤י סְדֹם֙ נָסַ֣בּוּ עַל־הַבַּ֔יִת מִנַּ֖עַר וְעַד־זָקֵ֑ן כָּל־הָעָ֖ם מִקָּצֶֽה:
טרם ישכבו ואנשי העיר אנשי סדום: כך נדרש בבראשית רבה (נ ה) טרם ישכבו ואנשי העיר היו בפיהם של מלאכים, שהיו שואלים ללוט מה טיבם ומעשיהם, והוא אומר להם רובם רשעים. עודם מדברים בהם ואנשי סדום וגו'. ופשוטו של מקרא ואנשי העיר, אנשי רשע, נסבו על הבית. על שהיו רשעים נקראים אנשי סדום, כמו שאמר הכתוב (יג יג) ואנשי סדום רעים וחטאים:
כל העם מקצה: מקצה העיר עד הקצה, שאין אחד מהם מוחה בידם, שאפילו צדיק אחד אין בהם:
5Llamaron a Lot y dijeron: “¿Dónde están los extraños que vinieron a ti esta noche? ¡Sácalos a nosotros para que los conozcamos!”.   הוַיִּקְרְא֤וּ אֶל־לוֹט֙ וַיֹּ֣אמְרוּ ל֔וֹ אַיֵּ֧ה הָֽאֲנָשִׁ֛ים אֲשֶׁר־בָּ֥אוּ אֵלֶ֖יךָ הַלָּ֑יְלָה הֽוֹצִיאֵ֣ם אֵלֵ֔ינוּ וְנֵֽדְעָ֖ה אֹתָֽם:
ונדעה אתם: במשכב זכר, כמו (פסוק ח) אשר לא ידעו איש:  
6Lot salió a ellos delante de la entrada, cerrando la puerta detrás de sí.   ווַיֵּצֵ֧א אֲלֵהֶ֛ם ל֖וֹט הַפֶּ֑תְחָה וְהַדֶּ֖לֶת סָגַ֥ר אַֽחֲרָֽיו:
7Dijo: “Hermanos míos, ¡no hagan una cosa tan perversa!   זוַיֹּאמַ֑ר אַל־נָ֥א אַחַ֖י תָּרֵֽעוּ:
8Tengo dos hijas que no han conocido nunca un hombre. Las sacaré a ustedes. Hagan como les plazca con ellas. Pero no les hagan nada a estos hombres. Después de todo, ¡ellos han venido bajo mi techo!”.   חהִנֵּה־נָ֨א לִ֜י שְׁתֵּ֣י בָנ֗וֹת אֲשֶׁ֤ר לֹא־יָֽדְעוּ֙ אִ֔ישׁ אוֹצִֽיאָה־נָּ֤א אֶתְהֶן֙ אֲלֵיכֶ֔ם וַֽעֲשׂ֣וּ לָהֶ֔ן כַּטּ֖וֹב בְּעֵֽינֵיכֶ֑ם רַ֠ק לָֽאֲנָשִׁ֤ים הָאֵל֙ אַל־תַּֽעֲשׂ֣וּ דָבָ֔ר כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן בָּ֖אוּ בְּצֵ֥ל קֹֽרָתִֽי:
האל: כמו האלה:
כי על כן באו: כי הטובה הזאת תעשו לכבודי על אשר באו בצל קורתי, תרגום בטלל שרותי, תרגום של קורה שרותא:
9“¡Sal del camino!”, gritaron. Decían: “¡Este hombre vino aquí como un inmigrante, y ahora de repente se ha establecido como juez! ¡Te lo daremos peor que a ellos!”. Acometieron pesadamente contra Lot, y trataron de derribar la puerta.   טוַיֹּֽאמְר֣וּ | גֶּשׁ־הָ֗לְאָה וַיֹּֽאמְרוּ֙ הָֽאֶחָ֤ד בָּֽא־לָגוּר֙ וַיִּשְׁפֹּ֣ט שָׁפ֔וֹט עַתָּ֕ה נָרַ֥ע לְךָ֖ מֵהֶ֑ם וַיִּפְצְר֨וּ בָאִ֤ישׁ בְּלוֹט֙ מְאֹ֔ד וַיִּגְּשׁ֖וּ לִשְׁבֹּ֥ר הַדָּֽלֶת:
ויאמרו גש הלאה: קרב להלאה, כלומר התקרב לצדדין והתרחק ממנו, וכן כל הלאה שבמקרא לשון רחוק, כמו (במדבר יז ב) זרה הלאה, (ש"א כ כב) הנה החצי ממך והלאה. גש הלאה המשך להלן, בלשון לע"ז טרי"י טי"י ד"י נו"ש [משוך את עצמך ממנו], ודבר נזיפה הוא לומר אין אנו חוששין לך, ודומה לו (ישעיה סה ה) קרב אליך אל תגש בי, וכן (ישעיה מט כ) גשה לי ואשבה, המשך לצדדין בעבורי ואשב אצלך. אתה מליץ על האורחין, איך מלאך לבך. על שאמר להם על הבנות, אמרו לו גש הלאה, לשון נחת, ועל שהיה מליץ על האורחים אמרו האחד בא לגור, אדם נכרי יחידי אתה בינינו שבאת לגור, וישפוט שפוט ונעשית מוכיח אותנו:
הדלת: דלת הסובבת לנעול ולפתוח:
10Los extraños [adentro] extendieron la mano y metieron a Lot en la casa con ellos, cerrando la puerta.   יוַיִּשְׁלְח֤וּ הָֽאֲנָשִׁים֙ אֶת־יָדָ֔ם וַיָּבִ֧יאוּ אֶת־ל֛וֹט אֲלֵיהֶ֖ם הַבָּ֑יְתָה וְאֶת־הַדֶּ֖לֶת סָגָֽרוּ:
11Hirieron con ceguera a los hombres que se paraban a la entrada –jóvenes y viejos por igual– y [los sodomitas] trataban en vano de hallar la puerta.   יאוְאֶת־הָֽאֲנָשִׁ֞ים אֲשֶׁר־פֶּ֣תַח הַבַּ֗יִת הִכּוּ֙ בַּסַּנְוֵרִ֔ים מִקָּטֹ֖ן וְעַד־גָּד֑וֹל וַיִּלְא֖וּ לִמְצֹ֥א הַפָּֽתַח:
פתח: הוא החלל שבו נכנסין ויוצאין:
בסנורים: מכת עורון:
מקטן ועד גדול: הקטנים התחילו בעבירה תחלה, שנאמר (פסוק ד) מנער ועד זקן, לפיכך התחילה הפורענות מהם:
12Los extraños le dijeron a Lot: “¿A quién más tienes aquí? ¿Un yerno? ¿Tus propios hijos? ¿Tus hijas? Si tienes a alguien en la ciudad, sácalos de la región.   יבוַיֹּֽאמְר֨וּ הָֽאֲנָשִׁ֜ים אֶל־ל֗וֹט עֹ֚ד מִֽי־לְךָ֣ פֹ֔ה חָתָן֙ וּבָנֶ֣יךָ וּבְנֹתֶ֔יךָ וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־לְךָ֖ בָּעִ֑יר הוֹצֵ֖א מִן־הַמָּקֽוֹם:
עוד מי לך פה: פשוטו של מקרא מי לך עוד בעיר הזאת חוץ מאשתך ובנותיך שבבית:
חתן ובניך ובנותיך: אם יש לך חתן או בנים ובנות הוצא מן המקום:
ובניך: בני בנותיך הנשואות. ומדרש אגדה עוד מאחר שעושין נבלה כזאת מי לך פתחון פה ללמד סניגוריא עליהם, שכל הלילה היה מליץ עליהם טובות, קרי ביה מי לך פה:
13Estamos a punto de destruir este lugar, puesto que el clamor [de la gente] es grande delante de Dios. Dios nos ha enviado para destruirla”.   יגכִּֽי־מַשְׁחִתִ֣ים אֲנַ֔חְנוּ אֶת־הַמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה כִּי־גָֽדְלָ֤ה צַֽעֲקָתָם֙ אֶת־פְּנֵ֣י יְהֹוָ֔ה וַיְשַׁלְּחֵ֥נוּ יְהֹוָ֖ה לְשַֽׁחֲתָֽהּ:
14Lot salió y les habló a sus yernos, que estaban prometidos en matrimonio con sus hijas. Dijo: “¡Muévanse! ¡Salgan de esta región! ¡Dios está a punto de destruir la ciudad!”. Para sus yernos, era todo una gran broma.   ידוַיֵּצֵ֨א ל֜וֹט וַיְדַבֵּ֣ר | אֶל־חֲתָנָ֣יו | לֹֽקְחֵ֣י בְנֹתָ֗יו וַיֹּ֨אמֶר֙ ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֔ה כִּֽי־מַשְׁחִ֥ית יְהֹוָ֖ה אֶת־הָעִ֑יר וַיְהִ֥י כִמְצַחֵ֖ק בְּעֵינֵ֥י חֲתָנָֽיו:
חתניו: שתי בנות נשואות היו לו בעיר:
לוקחי בנותיו: שאותן שבבית היו ארוסות להם:
15Cuando ascendía el alba, los dos ángeles apresuraron a Lot. “¡Muévete! –dijeron–. ¡Toma a tu esposa y dos hijas que están aquí! ¡Para no ser barrido debido al pecado de la ciudad!”.   טווּכְמוֹ֙ הַשַּׁ֣חַר עָלָ֔ה וַיָּאִ֥יצוּ הַמַּלְאָכִ֖ים בְּל֣וֹט לֵאמֹ֑ר קוּם֩ קַ֨ח אֶת־אִשְׁתְּךָ֜ וְאֶת־שְׁתֵּ֤י בְנֹתֶ֨יךָ֙ הַנִּמְצָאֹ֔ת פֶּן־תִּסָּפֶ֖ה בַּֽעֲוֹ֥ן הָעִֽיר:
ויאיצו: כתרגומו ודחיקו, מהרוהו:
הנמצאות: המזומנות לך בבית להצילם. ומדרש אגדה יש, וזה ישובו של מקרא:
תספה: תהיה כלה. (דברים ב יד) עד תום כל הדור, מתורגם עד דסף כל דרא:
16Él vaciló. Los extraños lo agarraron de la mano a él, a su mujer y a sus dos hijas, llevándolos afuera, y los dejaron en las afueras de la ciudad. Dios le había mostrado compasión a [Lot].   טזוַיִּתְמַהְמָ֓הּ | וַיַּֽחֲזִ֨יקוּ הָֽאֲנָשִׁ֜ים בְּיָ֣דוֹ וּבְיַד־אִשְׁתּ֗וֹ וּבְיַד֙ שְׁתֵּ֣י בְנֹתָ֔יו בְּחֶמְלַ֥ת יְהֹוָ֖ה עָלָ֑יו וַיֹּֽצִאֻ֥הוּ וַיַּנִּחֻ֖הוּ מִח֥וּץ לָעִֽיר:
ויתמהמה: כדי להציל את ממונו:
ויחזיקו: אחד מהם היה שליח להצילו, וחבירו להפוך את סדום, לכך נאמר (פסוק יז) ויאמר המלט, ולא נאמר ויאמרו:
17Cuando [el ángel] los hubo llevado afuera, dijo: “¡Corre por tu vida! ¡No mires hacia atrás! ¡No te detengas en ningún lugar del valle! Huye a las colinas, ¡para que no seas barrido!”.   יזוַיְהִי֩ כְהֽוֹצִיאָ֨ם אֹתָ֜ם הַח֗וּצָה וַיֹּ֨אמֶר֙ הִמָּלֵ֣ט עַל־נַפְשֶׁ֔ךָ אַל־תַּבִּ֣יט אַֽחֲרֶ֔יךָ וְאַל־תַּֽעֲמֹ֖ד בְּכָל־הַכִּכָּ֑ר הָהָ֥רָה הִמָּלֵ֖ט פֶּן־תִּסָּפֶֽה:
המלט על נפשך: דייך להציל נפשות, אל תחוס על הממון:
אל תביט אחריך: אתה הרשעת עמהם, ובזכות אברהם אתה ניצול, אינך כדאי לראות בפורענותם ואתה ניצול:
בכל הככר: ככר הירדן:
ההרה המלט: אצל אברהם ברח, שהוא יושב בהר, שנאמר לעיל (יב ח) ויעתק משם ההרה. ואף עכשיו היה יושב שם, שנאמר (יג ג) אל המקום אשר היה שם אהלו בתחלה, ואף על פי שכתוב (שם יח) ויאהל אברם וגו', אהלים הרבה היו לו ונמשכו עד חברון:
המלט: לשון השמטה, וכן כל המלטה שבמקרא אישמוציי"ר [להינצל] בלע"ז וכן (ישעיה סו ז) והמליטה זכר, שנשמט העובר מן הרחם, (תהלים קכד ז) כצפור נמלטה, (ישעיה מו ב) ולא יכלו מלט משא, להשמיט משא הרעי שבנקביהם:
18Lot les dijo: “¡Oh Dios, no!   יחוַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹט אֲלֵהֶ֑ם אַל־נָ֖א אֲדֹנָֽי:
אל נא א-דני: רבותינו אמרו שם זה קדש, שנאמר בו להחיות את נפשי, מי שיש בידו להמית ולהחיות. ותרגומו בבעו כען ה':
אל נא: אל נא תאמר אלי להמלט ההרה:
נא: לשון בקשה:
19¡He hallado favor a tus ojos, y has sido muy benévolo en salvarme la vida! Pero no puedo llegar a las colinas para escapar. ¡El mal me alcanzará y moriré!   יטהִנֵּה־נָ֠א מָצָ֨א עַבְדְּךָ֣ חֵן֘ בְּעֵינֶ֒יךָ֒ וַתַּגְדֵּ֣ל חַסְדְּךָ֗ אֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֨יתָ֙ עִמָּדִ֔י לְהַֽחֲי֖וֹת אֶת־נַפְשִׁ֑י וְאָֽנֹכִ֗י לֹ֤א אוּכַל֙ לְהִמָּלֵ֣ט הָהָ֔רָה פֶּן־תִּדְבָּקַ֥נִי הָֽרָעָ֖ה וָמַֽתִּי:
פן תדבקני הרעה: כשהייתי אצל אנשי סדום היה הקב"ה רואה מעשי ומעשי בני העיר, והייתי נראה צדיק וכדאי להנצל, וכשאבא אצל צדיק אני כרשע. וכן אמרה הצרפית לאליהו (מ"א יז יח) כי באת אלי להזכיר את עוני, עד שלא באת אצלי היה הקב"ה רואה מעשי ומעשי עמי ואני צדקת ביניהם, ומשבאת אצלי לפי מעשיך אני רשעה:
20Por favor, hay aquí una ciudad lo suficientemente cerca para el refugio. ¡Es pequeña! Huiré allí (¿no es ella pequeña?) y sobreviviré”.   כהִנֵּה־נָ֠א הָעִ֨יר הַזֹּ֧את קְרֹבָ֛ה לָנ֥וּס שָׁ֖מָּה וְהִ֣וא מִצְעָ֑ר אִמָּֽלְטָ֨ה נָ֜א שָׁ֗מָּה הֲלֹ֥א מִצְעָ֛ר הִ֖וא וּתְחִ֥י נַפְשִֽׁי:
העיר הזאת קרובה: קרובה ישיבתה נתיישבה מקרוב, לפיכך לא נתמלאה סאתה עדיין. ומה היא קריבתה, מדור הפלגה שנתפלגו האנשים והתחילו להתישב איש איש במקומו, והיא היתה בשנת מות פלג, ומשם ועד כאן חמשים ושתים שנה, שפלג מת בשנת ארבעים ושמונה לאברהם. כיצד, פלג חי (לעיל יא יט) אחרי הולידו את רעו מאתים ותשע שנה, צא מהם שלשים ושתים כשנולד שרוג, ומשרוג עד שנולד נחור שלשים, הרי ששים ושתים, ומנחור עד שנולד תרח עשרים ותשע, הרי תשעים ואחת, ומשם עד שנולד אברהם שבעים, הרי מאה ששים ואחת, תן להם ארבעים ושמונה הרי מאתים ותשע, ואותה שנה היתה שנת הפלגה, וכשנחרבה סדום היה אברהם בן תשעים ותשע שנה, הרי מדור הפלגה עד כאן חמשים ושתים שנה, וצוער איחרה ישיבתה אחרי ישיבת סדום וחברותיה שנה אחת, הוא שנאמר אמלטה נא, נא בגימטריא חמשים ואחת:
הלא מצער היא: והלא עונותיה מועטין, ויכול אתה להניחה:
ותחי נפשי: בה, זה מדרשו. ופשוטו של מקרא הלא עיר קטנה היא, ואנשים בה מעט, אין לך להקפיד אם תניחנה ותחי נפשי בה: