Genesis Capítulo 21

22Por ese tiempo, Avimélej y su general Fijol le hicieron una declaración a Avraham, diciendo: “Dios está contigo en todo lo que haces.   כבוַֽיְהִי֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא וַיֹּ֣אמֶר אֲבִימֶ֗לֶךְ וּפִיכֹל֙ שַׂר־צְבָא֔וֹ אֶל־אַבְרָהָ֖ם לֵאמֹ֑ר אֱלֹהִ֣ים עִמְּךָ֔ בְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־אַתָּ֖ה עֹשֶֽׂה:
א-להים עמך: לפי שראו שיצא משכונת סדום לשלום, ועם המלכים נלחם ונפלו בידו, ונפקדה אשתו לזקוניו:
23Ahora júrame aquí por Dios que no tratarás falsamente conmigo, con mis hijos ni con mis nietos. Muéstrame a mí y a la tierra donde fuiste un inmigrante la misma benevolencia que yo te he mostrado a ti”.   כגוְעַתָּ֗ה הִשָּׁ֨בְעָה לִּ֤י בֵֽאלֹהִים֙ הֵ֔נָּה אִם־תִּשְׁקֹ֣ר לִ֔י וּלְנִינִ֖י וּלְנֶכְדִּ֑י כַּחֶ֜סֶד אֲשֶׁר־עָשִׂ֤יתִי עִמְּךָ֙ תַּֽעֲשֶׂ֣ה עִמָּדִ֔י וְעִם־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־גַּ֥רְתָּה בָּֽהּ:
ולניני ולנכדי: עד כאן רחמי האב על הבן:
כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי: שאמרתי לך (לעיל כ טו) הנה ארצי לפניך:
24“Juraré”, replicó Avraham.   כדוַיֹּ֨אמֶר֙ אַבְרָהָ֔ם אָֽנֹכִ֖י אִשָּׁבֵֽעַ:
25Entonces Avraham se quejó ante Avimélej por el pozo que los siervos de Avimélej habían tomado por la fuerza.   כהוְהוֹכִ֥חַ אַבְרָהָ֖ם אֶת־אֲבִימֶ֑לֶךְ עַל־אֹדוֹת֙ בְּאֵ֣ר הַמַּ֔יִם אֲשֶׁ֥ר גָּֽזְל֖וּ עַבְדֵ֥י אֲבִימֶֽלֶךְ:
והוכח: נתוכח עמו על כך:   
26Avimélej dijo: “No sé quién pudo haber hecho una cosa así. Nunca me dijiste. No oí nada de eso hasta hoy”.   כווַיֹּ֣אמֶר אֲבִימֶ֔לֶךְ לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי מִ֥י עָשָׂ֖ה אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וְגַם־אַתָּ֞ה לֹֽא־הִגַּ֣דְתָּ לִּ֗י וְגַ֧ם אָֽנֹכִ֛י לֹ֥א שָׁמַ֖עְתִּי בִּלְתִּ֥י הַיּֽוֹם:
27Avraham tomó ovejas y ganado y los dio a Avimélej, y los dos hicieron un tratado.   כזוַיִּקַּ֤ח אַבְרָהָם֙ צֹ֣אן וּבָקָ֔ר וַיִּתֵּ֖ן לַֽאֲבִימֶ֑לֶךְ וַיִּכְרְת֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם בְּרִֽית:
28Avraham entonces apartó solas siete ovejas hembras.   כחוַיַּצֵּ֣ב אַבְרָהָ֗ם אֶת־שֶׁ֛בַע כִּבְשׂ֥ת הַצֹּ֖אן לְבַדְּהֶֽן:
29Avimélej le preguntó a Avraham: “¿Cuál es el significado de estas siete ovejas hembras que has dejado de lado?”.   כטוַיֹּ֥אמֶר אֲבִימֶ֖לֶךְ אֶל־אַבְרָהָ֑ם מָ֣ה הֵ֗נָּה שֶׁ֤בַע כְּבָשׂת֙ הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר הִצַּ֖בְתָּ לְבַדָּֽנָה:
30“Toma de mi mano estas siete ovejas hembras –respondió [Avraham]–. Será mi prueba de que yo cavé este pozo”.   לוַיֹּ֕אמֶר כִּ֚י אֶת־שֶׁ֣בַע כְּבָשׂ֔ת תִּקַּ֖ח מִיָּדִ֑י בַּֽעֲבוּר֙ תִּֽהְיֶה־לִּ֣י לְעֵדָ֔ה כִּ֥י חָפַ֖רְתִּי אֶת־הַבְּאֵ֥ר הַזֹּֽאת:
בעבור תהיה לי: זאת:
לעדה: לשון עדות של נקבה, כמו (להלן לא נב) ועדה המצבה:
כי חפרתי את הבאר: מריבים היו עליה רועי אבימלך ואומרים אנחנו חפרנוה, אמרו ביניהם כל מי שיתראה על הבאר ויעלו המים לקראתו שלו הוא, ועלו לקראת אברהם:  
31A esa región se la llamó por tanto Beer Sheva, puesto que los dos habían hecho allí un juramento.   לאעַל־כֵּ֗ן קָרָ֛א לַמָּק֥וֹם הַה֖וּא בְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע כִּ֛י שָׁ֥ם נִשְׁבְּע֖וּ שְׁנֵיהֶֽם:
32Hicieron de este modo un tratado en Beer Sheva. Avimélej y su general Fijol entonces partieron, y retornaron a la tierra de los filisteos.   לבוַיִּכְרְת֥וּ בְרִ֖ית בִּבְאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיָּ֣קָם אֲבִימֶ֗לֶךְ וּפִיכֹל֙ שַׂר־צְבָא֔וֹ וַיָּשֻׁ֖בוּ אֶל־אֶ֥רֶץ פְּלִשְׁתִּֽים:
33[Avraham] plantó un tamarisco en Beer Sheva, y allí invocó el nombre de Dios, Señor del Universo.   לגוַיִּטַּ֥ע אֵ֖שֶׁל בִּבְאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיִּ֨קְרָא־שָׁ֔ם בְּשֵׁ֥ם יְהֹוָ֖ה אֵ֥ל עוֹלָֽם:
אשל: רב ושמואל, חד אמר פרדס להביא ממנו פירות לאורחים בסעודה, וחד אמר פונדק לאכסניא ובו כל מיני פירות. ומצינו לשון נטיעה באהלים, שנאמר (דניאל יא מה) ויטע אהלי אפדנו:
ויקרא שם וגו': על ידי אותו אשל נקרא שמו של הקב"ה אלוה לכל העולם. לאחר שאוכלים ושותים אומר להם ברכו למי שאכלתם משלו, סבורים אתם שמשלי אכלתם, משל מי שאמר והיה העולם אכלתם:
34Avraham vivió [allí] en la tierra de los filisteos durante muchos días.   לדוַיָּ֧גָר אַבְרָהָ֛ם בְּאֶ֥רֶץ פְּלִשְׁתִּ֖ים יָמִ֥ים רַבִּֽים:
ימים רבים: מרובים על של חברון, בחברון עשה עשרים וחמש שנה וכאן עשרים ושש. שהרי בן שבעים וחמש שנה היה בצאתו מחרן, אותה שנה (לעיל יג יח) ויבא וישב באלוני ממרא, שלא מצינו קודם לכן שנתיישב אלא שם, שבכל מקומותיו היה כאורח חונה ונוסע והולך, שנאמר (שם יב ו) ויעבור אברם, (שם ח) ויעתק משם, (שם י) ויהי רעב בארץ, וירד אברם מצרימה, ובמצרים לא עשה אלא שלשה חדשים שהרי שלחו פרעה, מיד (שם יג ג) וילך למסעיו, עד (לעיל יג יח) ויבא וישב באלוני ממרא אשר בחברון, שם ישב עד שנהפכה סדום, מיד (שם כ א) ויסע משם אברהם מפני בושה של לוט ובא לארץ פלשתים, ובן תשעים ותשע שנה היה, שהרי בשלישי למילתו באו אצלו המלאכים, הרי עשרים וחמש שנה וכאן כתיב ימים רבים, מרובים על הראשונים, ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש, ואם היו מרובים עליהם שתי שנים או יותר היה מפרשם, ועל כרחך אינם יתירים יותר משנה הרי עשרים ושש שנה, מיד יצא משם וחזר לחברון, ואותה שנה קדמה לפני עקידתו של יצחק שתים עשרה שנים, כך שנויה בסדר עולם (פרק א):