Numbers Capítulo 10

35Cuando el Arca partía, Moshé decía: “¡Levántate, o Dios, y dispersa a tus enemigos! ¡Que tus adversarios huyan delante de Ti!”.   להוַיְהִ֛י בִּנְסֹ֥עַ הָֽאָרֹ֖ן וַיֹּ֣אמֶר משֶׁ֑ה קוּמָ֣ה | יְהֹוָ֗ה וְיָפֻ֨צוּ֙ אֹֽיְבֶ֔יךָ וְיָנֻ֥סוּ מְשַׂנְאֶ֖יךָ מִפָּנֶֽיךָ:
ויהי בנסע הארן: עשה לו סמניות מלפניו ומלאחריו, לומר שאין זה מקומו. ולמה נכתב כאן, כדי להפסיק בין פורענות לפורענות וכו' כדאיתא בכל כתבי הקדש (שבת קטז א):
קומה ה': לפי שהיה מקדים לפניהם מהלך שלשת ימים, היה משה אומר עמוד והמתן לנו ואל תתרחק יותר במדרש תנחומא בויקהל:
ויפוצו אויביך: המכונסין:
וינסו משנאיך: אלו הרודפים:
משנאיך: אלו שונאי ישראל, שכל השונא את ישראל שונא את מי שאמר והיה העולם, שנאמר (תהלים פג, ג) ומשנאיך נשאו ראש, ומי הם, על עמך יערימו סוד:
36Cuando venía a reposar, él decía: “Retorna, oh Dios, [a] las miríadas de los millares de Israel”.   לווּבְנֻחֹ֖ה יֹאמַ֑ר שׁוּבָ֣ה יְהֹוָ֔ה רִבֲב֖וֹת אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
שובה ה': מנחם תרגמו לשון מרגוע וכן (ישעיה ל, טו) בשובה ונחת תושעון:
רבבות אלפי ישראל: מגיד שאין השכינה שורה בישראל פחותים משני אלפים ושתי רבבות:

Numbers Capítulo 11

1El pueblo empezó a quejarse, y ello fue malo a los oídos de Dios. Cuando Dios lo oyó, manifestó Su cólera, y se encendió el fuego de Dios, consumiendo el extremo del campamento.   אוַיְהִ֤י הָעָם֙ כְּמִתְאֹ֣נְנִ֔ים רַ֖ע בְּאָזְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה וַיִּשְׁמַ֤ע יְהֹוָה֙ וַיִּ֣חַר אַפּ֔וֹ וַתִּבְעַר־בָּם֙ אֵ֣שׁ יְהֹוָ֔ה וַתֹּ֖אכַל בִּקְצֵ֥ה הַמַּֽחֲנֶֽה:
ויהי העם כמתאננים: אין העם אלא רשעים. וכן הוא אומר (שמות יז, ד) מה אעשה לעם הזה, ואומר (ירמיה יג, י) העם הרע הזה. וכשהם כשרים קרואים עמי, שנאמר (שמות ה, א) שלח את עמי, עמי מה עשיתי לך (מיכה ו ג):
כמתאננים: אין מתאוננים אלא לשון עלילה מבקשים עלילה האיך לפרוש מאחרי המקום וכן הוא אומר בשמשון (שופטים יד ד) כי תואנה הוא מבקש:
רע באזני ה': תואנה שהיא רעה באזני ה' שמתכוונים שתבא באזניו ויקניט. אמרו אוי לנו כמה לבטנו בדרך הזה שלשה ימים, שלא נחנו מענוי הדרך:
ויחר אפו: אני הייתי מתכוין לטובתכם שתכנסו לארץ מיד:
בקצה המחנה: במוקצין שבהם לשפלות, אלו ערב רב. רבי שמעון בן מנסיא אומר בקצינים שבהם ובגדולים:
2El pueblo clamó a Moshé, y cuando Moshé oró a Dios, el fuego se extinguió.   בוַיִּצְעַ֥ק הָעָ֖ם אֶל־משֶׁ֑ה וַיִּתְפַּלֵּ֤ל משֶׁה֙ אֶל־יְהֹוָ֔ה וַתִּשְׁקַ֖ע הָאֵֽשׁ:
ויצעק העם אל משה: משל למלך בשר ודם שכעס על בנו והלך הבן אצל אוהבו של אביו ואמר לו צא ובקש עלי מאבא:
ותשקע האש: שקעה במקומה בארץ שאילו חזרה לאחת הרוחות היתה מקפלת והולכת כל אותו הרוח:
3Llamó al lugar “Quema” (Taverá), porque el fuego de Dios los había quemado.   גוַיִּקְרָ֛א שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא תַּבְעֵרָ֑ה כִּי־בָֽעֲרָ֥ה בָ֖ם אֵ֥שׁ יְהֹוָֽה:
4La multitud mixta entre [los israelitas] empezó a tener fuertes ansias, y los israelitas una vez más comenzaron a llorar. “¿Quién va a darnos algo de carne que comer? –reclamaron–.   דוְהָֽאסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּֽאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י יַֽאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר:
והאספסף: אלו ערב רב שנאספו אליהם בצאתם ממצרים:
וישבו: גם בני ישראל ויבכו עמהם:
מי יאכלנו בשר: וכי לא היה להם בשר, והלא כבר נאמר (שמות יב, לח) וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר וגו'. ואם תאמר אכלום, והלא בכניסתם לארץ נאמר (במדבר לב, א) ומקנה רב היה לבני ראובן וגו', אלא שמבקשים עלילה:
5Recordamos afectuosamente el pescado que podíamos comer en Egipto sin costo alguno, junto con los pepinos, melones, puerros, cebollas y ajo.   הזָכַ֨רְנוּ֙ אֶת־הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר־נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת־הֶֽחָצִ֥יר וְאֶת־הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת־הַשּׁוּמִֽים:
אשר נאכל במצרים חנם: אם תאמר שמצריים נותנים להם דגים חנם, והלא כבר נאמר (שמות ה, יח) ותבן לא ינתן לכם, אם תבן לא היו נותנין להם חנם, דגים היו נותנין להם חנם, ומהו אומר חנם, חנם מן המצות:
את הקשאים: אמר ר' שמעון מפני מה המן משתנה לכל דבר חוץ מאלו, מפני שהן קשים למניקות, אומרים לאשה אל תאכלי שום ובצל מפני התינוק. משל למלך וכו', כדאיתא בספרי:
הקשאים: הם קוקומברי"ש בלע"ז [מלפפונים]:
אבטחים: בורק"ש [אבטיחים]:
החציר: כרישין פוריל"ש [כרשים] ותרגומו ית בוציניא וכו':
6Pero ahora nuestros espíritus están secos, con nada sino el maná delante de nuestros ojos”.   ווְעַתָּ֛ה נַפְשֵׁ֥נוּ יְבֵשָׁ֖ה אֵ֣ין כֹּ֑ל בִּלְתִּ֖י אֶל־הַמָּ֥ן עֵינֵֽינוּ:
אל המן עינינו: מן בשחר מן בערב:
7El maná era como semilla de cilantro con un brillo como el de las perlas.   זוְהַמָּ֕ן כִּזְרַע־גַּ֖ד ה֑וּא וְעֵינ֖וֹ כְּעֵ֥ין הַבְּדֹֽלַח:
והמן כזרע גד: מי שאמר זה לא אמר זה, ישראל אומרים בלתי אל המן עינינו, והקב"ה הכתיב בתורה והמן כזרע גד וגו', כלומר ראו באי עולם על מה מתלוננים בני, והמן כך וכך הוא חשוב:
כזרע גד: עגול כגידא זרע אליינדר"א [כוסבר]:
הבדלח: שם אבן טובה קריסט"ל [בדולח]:
8El pueblo podía simplemente pasar y recogerlo. Entonces lo molían en un molino manual o lo aplastaban en un mortero, cociéndolo en una olla y transformándolo en tortas. Sabía como una oblea de aceite.   חשָׁ֩טוּ֩ הָעָ֨ם וְלָֽקְט֜וּ וְטָֽחֲנ֣וּ בָֽרֵחַ֗יִם א֤וֹ דָכוּ֙ בַּמְּדֹכָ֔ה וּבִשְּׁלוּ֙ בַּפָּר֔וּר וְעָשׂ֥וּ אֹת֖וֹ עֻג֑וֹת וְהָיָ֣ה טַעְמ֔וֹ כְּטַ֖עַם לְשַׁ֥ד הַשָּֽׁמֶן:
שטו: אין שייט אלא לשון טיול אישבני"ר [טיול להנאה] בלא עמל:
וטחנו ברחים וגו': לא ירד בריחים ולא בקדירה ולא במדוכה אלא משתנה היה טעמו לנטחנין ולנדוכין ולמבושלין:
בפרור: קדרה:
לשד השמן: לחלוח של שמן, כך פירשו דונש. ודומה לו (תהלים לב, ד) נהפך לשדי בחרבוני קיץ. והלמ"ד יסוד, נהפך לחלוחי בחרבוני קיץ. ורבותינו פרשוהו לשון שדים, אך אין ענין שדים אצל שמן. ואי אפשר לומר לשד השמן לשון (דברים לב, טו) וישמן ישורון, שאם כן היה המ"ם נקוד קמ"ץ קטן וטעמו למטה תחת המ"ם, עכשיו שהמ"ם נקוד פת"ח קטן והטעם תחת השי"ן, לשון שמן הוא, והשי"ן הנקודה בקמץ גדול ואינה נקודה בפתח קטן מפני שהוא סוף פסוק. דבר אחר לשד לשון נוטריקון ליש שמן דבש, כעיסה הנלושה בשמן וקטופה בדבש. ותרגום של אונקלס דמתרגם דליש במשחא, נוטה לפתרונו של דונש, שהעיסה הנלושה בשמן לחלוחית שמן יש בה:
9Por la noche, cuando el rocío caía sobre el campamento, el maná descendía sobre él.   טוּבְרֶ֧דֶת הַטַּ֛ל עַל־הַמַּֽחֲנֶ֖ה לָ֑יְלָה יֵרֵ֥ד הַמָּ֖ן עָלָֽיו:
10Moshé oyó al pueblo llorar con sus familias cerca de las entradas de sus tiendas. Dios se encolerizó mucho, y Moshé [también] lo consideró errado.   יוַיִּשְׁמַ֨ע משֶׁ֜ה אֶת־הָעָ֗ם בֹּכֶה֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔יו אִ֖ישׁ לְפֶ֣תַח אָֽהֳל֑וֹ וַיִּֽחַר־אַ֤ף יְהֹוָה֙ מְאֹ֔ד וּבְעֵינֵ֥י משֶׁ֖ה רָֽע:
בכה למשפחותיו: משפחות משפחות נאספים ובוכים לפרסם תרעומתן בגלוי. ורבותינו אמרו למשפחותיו על עסקי משפחות, על עריות הנאסרות להם:
11“¿Por qué estás tratándome tan mal? –Le dijo Moshé a Dios–. ¿Ya no te agrado? ¿Por qué pones tal carga sobre mí?   יאוַיֹּ֨אמֶר משֶׁ֜ה אֶל־יְהֹוָ֗ה לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֨תָ֙ לְעַבְדֶּ֔ךָ וְלָ֛מָּה לֹֽא־מָצָ֥תִי (חסר א') חֵ֖ן בְּעֵינֶי֑ךָ לָשׂ֗וּם אֶת־מַשָּׂ֛א כָּל־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה עָלָֽי:
12¿Fui yo [la mujer] que estuvo encinta con esta nación [en mi vientre]? ¿Yo los di a luz? Pero Tú me dijiste que debo llevarlos en mi seno, como una nodriza lleva a un infante [hasta que lleguemos] a la tierra que les juraste a sus ancestros.   יבהֶאָֽנֹכִ֣י הָרִ֗יתִי אֵ֚ת כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אִם־אָֽנֹכִ֖י יְלִדְתִּ֑יהוּ כִּֽי־תֹאמַ֨ר אֵלַ֜י שָׂאֵ֣הוּ בְחֵיקֶ֗ךָ כַּֽאֲשֶׁ֨ר יִשָּׂ֤א הָֽאֹמֵן֙ אֶת־הַיֹּנֵ֔ק עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתָּ לַֽאֲבֹתָֽיו:
כי תאמר אלי: שאתה אומר אלי שאהו בחיקך. והיכן אמר לו כן, לך נחה את העם (שמות לב לד), ואומר (שמות ו יג) ויצום אל בני ישראל, על מנת שיהיו סוקלים אתכם ומחרפים אתכם:
על האדמה אשר נשבעת לאבותיו: אתה אומר לי לשאתם בחיקי:
13”¿Dónde puedo conseguir carne suficiente para dar a todo este pueblo? Se están quejando ante mí para que les dé algo de carne que comer.   יגמֵאַ֤יִן לִי֙ בָּשָׂ֔ר לָתֵ֖ת לְכָל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי־יִבְכּ֤וּ עָלַי֙ לֵאמֹ֔ר תְּנָה־לָּ֥נוּ בָשָׂ֖ר וְנֹאכֵֽלָה:
14¡No puedo ser responsable por toda esta nación! ¡Es demasiado duro para mí!   ידלֹֽא־אוּכַ֤ל אָֽנֹכִי֙ לְבַדִּ֔י לָשֵׂ֖את אֶת־כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּ֥י כָבֵ֖ד מִמֶּֽנִּי:
15¡Si vas a hacerme esto, tan sólo hazme un favor y mátame! ¡No dejes que me vea yo entrar en tal terrible apuro!”.   טווְאִם־כָּ֣כָה | אַתְּ־עֹ֣שֶׂה לִּ֗י הָרְגֵ֤נִי נָא֙ הָרֹ֔ג אִם־מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶי֑ךָ וְאַל־אֶרְאֶ֖ה בְּרָֽעָתִֽי:
ואם ככה את עשה לי: תשש כחו של משה כנקבה כשהראוהו הקב"ה הפורענות שהוא עתיד להביא עליהם על זאת. אמר לפניו, אם כן הרגני תחלה:
ואל אראה ברעתי: ברעתם היה לו לכתוב, אלא שכינה הכתוב. וזה אחד מתקוני סופרים בתורה לכינוי ולתקון הלשון:
16Dios le dijo a Moshé: “Reúne a setenta de los ancianos de Israel, los que sabes que son los ancianos y líderes del pueblo. Tráelos a la Tienda de Comunión, y que se paren allí contigo.   טזוַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־משֶׁ֗ה אֶסְפָה־לִּ֞י שִׁבְעִ֣ים אִישׁ֘ מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אֲשֶׁ֣ר יָדַ֔עְתָּ כִּי־הֵ֛ם זִקְנֵ֥י הָעָ֖ם וְשֹֽׁטְרָ֑יו וְלָֽקַחְתָּ֤ אֹתָם֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהִתְיַצְּב֥וּ שָׁ֖ם עִמָּֽךְ:
אספה לי: הרי תשובה לתלונתך שאמרת לא אוכל אנכי לבדי. והזקנים הראשונים היכן היו, והלא אף במצרים ישבו עמהם, שנאמר (שמות ג, טז) לך ואספת את זקני ישראל, אלא באש תבערה מתו. וראוים היו לכך מסיני, דכתיב (שמות כד) ויחזו את הא-להים, שנהגו קלות ראש, כנושך פתו ומדבר בפני המלך. וזהו (שם) ויאכלו וישתו, ולא רצה הקב"ה ליתן אבלות במתן תורה ופרע להם כאן:
אשר ידעת כי הם וגו': אותם שאתה מכיר שנתמנו עליהם שוטרים במצרים בעבודת פרך והיו מרחמים עליהם ומוכים על ידם, שנאמר (שמות ה, יד) ויכו שוטרי בני ישראל, עתה יתמנו בגדולתן כדרך שנצטערו בצרתן:
ולקחת אותם: קחם בדברים, אשריכם שנתמניתם פרנסים על בניו של מקום:
והתיצבו שם עמך: כדי שיראו ישראל וינהגו בהם גדולה וכבוד ויאמרו חביבין אלה שנכנסו עם משה לשמוע דבור מפי הקב"ה:
17Cuando Yo haga bajar Mi esencia y te hable allí, causaré que algo del espíritu que posees emane, y se lo concederé a ellos. Entonces no tendrás que cargar con la responsabilidad totalmente solo.   יזוְיָֽרַדְתִּ֗י וְדִבַּרְתִּ֣י עִמְּךָ֘ שָׁם֒ וְאָֽצַלְתִּ֗י מִן־הָר֛וּחַ אֲשֶׁ֥ר עָלֶ֖יךָ וְשַׂמְתִּ֣י עֲלֵיהֶ֑ם וְנָֽשְׂא֤וּ אִתְּךָ֙ בְּמַשָּׂ֣א הָעָ֔ם וְלֹֽא־תִשָּׂ֥א אַתָּ֖ה לְבַדֶּֽךָ:
וירדתי: זו אחת מעשר ירידות הכתובות בתורה:
ודברתי עמך: ולא עמהם:
ואצלתי: כתרגומו וארבי, כמו (שמות כד, יא) ואל אצילי בני ישראל:
ושמתי עליהם: למה משה דומה באותה שעה, לנר שמונח על גבי מנורה והכל מדליקין הימנו, ואין אורו חסר כלום:
ונשאו אתך: התנה עמהם על מנת שיקבלו עליהם טורח בני, שהם טרחנים וסרבנים:
ולא תשא אתה לבדך: הרי תשובה למה שאמרת לא אוכל אנכי לבדי:
18”Dile al pueblo lo siguiente: Prepárense para mañana, puesto que entonces tendrán carne que comer. Han estado quejándose a los oídos de Dios, diciendo: ‘¿Quién va a darnos algo de carne que comer? ¡Era mejor para nosotros en Egipto!’. “Ahora Dios va a darles carne, y ustedes tendrán que comerla.   יחוְאֶל־הָעָ֨ם תֹּאמַ֜ר הִתְקַדְּשׁ֣וּ לְמָחָר֘ וַֽאֲכַלְתֶּ֣ם בָּשָׂר֒ כִּ֡י בְּכִיתֶם֩ בְּאָזְנֵ֨י יְהֹוָ֜ה לֵאמֹ֗ר מִ֤י יַֽאֲכִלֵ֨נוּ֙ בָּשָׂ֔ר כִּי־ט֥וֹב לָ֖נוּ בְּמִצְרָ֑יִם וְנָתַ֨ן יְהֹוָ֧ה לָכֶ֛ם בָּשָׂ֖ר וַֽאֲכַלְתֶּֽם:
התקדשו: הזמינו עצמכם לפורענות, וכן הוא אומר (ירמיה יב, ג) והקדישם ליום הרגה:
19La comerán no durante un día, ni durante dos días, ni durante cinco días, ni durante diez días y ni durante veinte días.   יטלֹ֣א י֥וֹם אֶחָ֛ד תֹּֽאכְל֖וּן וְלֹ֣א יוֹמָ֑יִם וְלֹ֣א | חֲמִשָּׁ֣ה יָמִ֗ים וְלֹא֙ עֲשָׂרָ֣ה יָמִ֔ים וְלֹ֖א עֶשְׂרִ֥ים יֽוֹם:
20Mas durante todo un mes [la comerán] hasta que salga de su nariz y les dé asco. Esto es porque rechazaron a Dios [ahora que Él] está entre ustedes, y se quejaron delante de Él: ‘¿Por qué salimos de Egipto?’”.   כעַ֣ד | חֹ֣דֶשׁ יָמִ֗ים עַ֤ד אֲשֶׁר־יֵצֵא֙ מֵֽאַפְּכֶ֔ם וְהָיָ֥ה לָכֶ֖ם לְזָרָ֑א יַ֗עַן כִּֽי־מְאַסְתֶּ֤ם אֶת־יְהֹוָה֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבְּכֶ֔ם וַתִּבְכּ֤וּ לְפָנָיו֙ לֵאמֹ֔ר לָ֥מָּה זֶּ֖ה יָצָ֥אנוּ מִמִּצְרָֽיִם:
עד חדש ימים: זו בכשרים שמתמצין על מטותיהן ואחר כך נשמתן יוצאה, וברשעים הוא אומר הבשר עודנו בין שניהם, כך היא שנויה בספרי, אבל במכילתא שנויה חילוף הרשעים אוכלין ומצטערין שלושים יום והכשרים הבשר עודנו בין שניהם:
עד אשר יצא מאפכם: כתרגומו דתקוצון ביה, יהא דומה לכם כאילו אכלתם ממנו יותר מדאי עד שיוצא ונגעל לחוץ דרך האף:
והיה לכם לזרא: שתהיו מרחקין אותו יותר ממה שקרבתם. ובדברי רבי משה הדרשן ראיתי שיש לשון שקורין לחרב זרא:
את ה' אשר בקרבכם: אם לא שנטעתי שכינתי ביניכם, לא גבה לבבכם ליכנס לכל הדברים הללו:
21Moshé dijo: “Aquí estoy entre 600 000 hombres a pie [solo], ¡y Tú dices que les darás carne suficiente para comer durante todo un mes!   כאוַיֹּ֘אמֶר֘ משֶׁה֒ שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֨לֶף֙ רַגְלִ֔י הָעָ֕ם אֲשֶׁ֥ר אָֽנֹכִ֖י בְּקִרְבּ֑וֹ וְאַתָּ֣ה אָמַ֗רְתָּ בָּשָׂר֙ אֶתֵּ֣ן לָהֶ֔ם וְאָֽכְל֖וּ חֹ֥דֶשׁ יָמִֽים:
שש מאות אלף רגלי: לא חש למנות את הפרט שלשת אלפים היתרים. ור' משה הדרשן פירש שלא בכו אלא אותן שיצאו ממצרים:
22Aun si se les diera muerte a todo el ganado y las ovejas, ¿podría haber suficiente para ellos? Si todos los peces del mar fueran capturados, ¿sería ello suficiente?”.   כבהֲצֹ֧אן וּבָקָ֛ר יִשָּׁחֵ֥ט לָהֶ֖ם וּמָצָ֣א לָהֶ֑ם אִ֣ם אֶת־כָּל־דְּגֵ֥י הַיָּ֛ם יֵֽאָסֵ֥ף לָהֶ֖ם וּמָצָ֥א לָהֶֽם:
הצאן ובקר ישחט: זה אחד מארבעה דברים שהיה רבי עקיבא דורש ואין רבי שמעון דורש כמותו. רבי עקיבא אומר שש מאות אלף רגלי, ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים, הצאן ובקר וגו', הכל כמשמעו, מי יספיק להם, כענין שנאמר (ויקרא כה, כו) ומצא כדי גאולתו. ואיזו קשה, זו או (במדבר כ, י) שמעו נא המורים, אלא לפי שלא אמר ברבים חיסך לו הכתוב ולא נפרע ממנו, וזו של מריבה היתה בגלוי, לפיכך לא חיסך לו הכתוב. רבי שמעון אומר חס ושלום לא עלתה על דעתו של אותו צדיק כך, מי שכתוב בו (במדבר יב, ז) בכל ביתי נאמן הוא, יאמר אין המקום מספיק לנו, אלא כך אמר שש מאות אלף רגלי וגו' ואתה אמרת בשר אתן לחדש ימים, ואחר כך תהרוג אומה גדולה כזו, הצאן ובקר ישחט להם כדי שיהרגו, ותהא אכילה זו מספקתן עד עולם, וכי שבחך הוא זה, אומרים לו לחמור טול כור שעורים ונחתוך ראשך. השיבו הקב"ה ואם לא אתן יאמרו שקצרה ידי, הטוב בעינך שיד ה' תקצר בעיניהם, יאבדו הם ומאה כיוצא בהם ואל תהי ידי קצרה לפניהם אפילו שעה אחת:
23Dios le dijo a Moshé: “¿Es que Mi poder se ha vuelto limitado? ¡Ahora verás si Mi palabra se hace realidad o no!”.   כגוַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־משֶׁ֔ה הֲיַ֥ד יְהֹוָ֖ה תִּקְצָ֑ר עַתָּ֥ה תִרְאֶ֛ה הֲיִקְרְךָ֥ דְבָרִ֖י אִם־לֹֽא:
עתה תראה היקרך דברי: רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר אי אפשר לעמוד על התפל, מאחר שאינן מבקשים אלא עלילה לא תספיק להם, סופן לדון אחריך, אם אתה נותן להם בשר בהמה גסה, יאמרו דקה בקשנו, ואם אתה נותן להם דקה, יאמרו גסה בקשנו, חיה ועוף בקשנו, דגים וחגבים בקשנו, אמר לו אם כן יאמרו שקצרה ידי. אמר לפניו הריני הולך ומפייסן. אמר לו עתה תראה היקרך דברי, שלא ישמעו לך. הלך משה לפייסן אמר להם היד ה' תקצר, (תהלים עח, כ) הן הכה צור ויזובו מים וגו' הגם לחם יוכל תת, אמרו פשרה היא זו, אין בו כח למלאות שאלתנו. וזהו שנאמר ויצא משה וידבר אל העם, כיון שלא שמעו לו ויאסף שבעים איש וגו':
24Moshé salió y le contó al pueblo lo que Dios había dicho. Reunió a setenta de los ancianos del pueblo, y los puso de pie en derredor de la Tienda.   כדוַיֵּצֵ֣א משֶׁ֗ה וַיְדַבֵּר֙ אֶל־הָעָ֔ם אֵ֖ת דִּבְרֵ֣י יְהֹוָ֑ה וַיֶּֽאֱסֹ֞ף שִׁבְעִ֥ים אִישׁ֙ מִזִּקְנֵ֣י הָעָ֔ם וַיַּֽעֲמֵ֥ד אֹתָ֖ם סְבִיבֹ֥ת הָאֹֽהֶל:
25Dios descendió en la nube, y le habló a [Moshé]. Causó que el espíritu que le había sido concedido a [Moshé] emanara, y lo otorgó a los setenta ancianos. Cuando el espíritu descendió sobre ellos, cobraron el don de la profecía y no lo perdieron.   כהוַיֵּ֨רֶד יְהֹוָ֣ה | בֶּֽעָנָן֘ וַיְדַבֵּ֣ר אֵלָיו֒ וַיָּ֗אצֶל מִן־הָר֨וּחַ֙ אֲשֶׁ֣ר עָלָ֔יו וַיִּתֵּ֕ן עַל־שִׁבְעִ֥ים אִ֖ישׁ הַזְּקֵנִ֑ים וַיְהִ֗י כְּנ֤וֹחַ עֲלֵיהֶם֙ הָר֔וּחַ וַיִּֽתְנַבְּא֖וּ וְלֹ֥א יָסָֽפוּ:
ולא יספו: לא נתנבאו אלא אותו היום לבדו, כך מפורש בספרי, ואונקלוס תרגם ולא פסקין, שלא פסקה נבואה מהם:
26Dos hombres permanecieron en el campamento, y el espíritu [también] reposó sobre ellos. El nombre de uno era Eldad, y el nombre del segundo era Medad. Aunque estaban entre los registrados, no salieron a la Tienda [de Comunión], sino que hablaron proféticamente en el campamento.   כווַיִּשָּֽׁאֲר֣וּ שְׁנֵֽי־אֲנָשִׁ֣ים | בַּמַּֽחֲנֶ֡ה שֵׁ֣ם הָֽאֶחָ֣ד | אֶלְדָּ֡ד וְשֵׁם֩ הַשֵּׁנִ֨י מֵידָ֜ד וַתָּ֧נַח עֲלֵהֶ֣ם הָר֗וּחַ וְהֵ֨מָּה֙ בַּכְּתֻבִ֔ים וְלֹ֥א יָֽצְא֖וּ הָאֹ֑הֱלָה וַיִּתְנַבְּא֖וּ בַּמַּֽחֲנֶֽה:
וישארו שני אנשים: מאותן שנבחרו. אמרו אין אנו כדאין לגדולה זו:
והמה בכתבים: במבוררים שבהם לסנהדרין, ונכתבו כולם נקובים בשמות, וע"י גורל, לפי שהחשבון עולה לי"ב שבטים, ששה ששה לכל שבט ושבט חוץ משני שבטים שאין מגיע אליהם אלא חמשה חמשה. אמר משה, אין שבט שומע לי לפחות משבטו זקן אחד. מה עשה, נטל שבעים ושנים פתקין וכתב על שבעים זקן, ועל שנים חלק וברר מכל שבט ושבט ששה, והיו שבעים ושנים. אמר להם טלו פתקיכם מתוך קלפי, מי שעלה בידו זקן, נתקדש, ומי שעלה בידו חלק אמר לו המקום לא חפץ בך:
27Un joven corrió a decirle a Moshé: “¡Eldad y Medad están hablando profecía en el campo!”, anunció.   כזוַיָּ֣רָץ הַנַּ֔עַר וַיַּגֵּ֥ד לְמשֶׁ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אֶלְדָּ֣ד וּמֵידָ֔ד מִתְנַבְּאִ֖ים בַּמַּֽחֲנֶֽה:
וירץ הנער: יש אומרים גרשום בן משה היה:
28Iehoshúa hijo de Nun, el asistente escogido de Moshé, habló. “Mi señor Moshé –dijo–. ¡Detenlos!”.   כחוַיַּ֜עַן יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֗וּן מְשָׁרֵ֥ת משֶׁ֛ה מִבְּחֻרָ֖יו וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנִ֥י משֶׁ֖ה כְּלָאֵֽם:
כלאם: הטל עליהם צרכי צבור והם כלים מאליהם. דבר אחר תנם אל בית הכלא, לפי שהיו מתנבאים משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ:
29“¿Estás celoso por mí? –replicó Moshé–. ¡Tan sólo desearía que todo el pueblo de Dios tuviera el don de la profecía! ¡Que Dios les confiera Su espíritu a [todos] ellos!”.   כטוַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ משֶׁ֔ה הַֽמְקַנֵּ֥א אַתָּ֖ה לִ֑י וּמִ֨י יִתֵּ֜ן כָּל־עַ֤ם יְהֹוָה֙ נְבִיאִ֔ים כִּֽי־יִתֵּ֧ן יְהֹוָ֛ה אֶת־רוּח֖וֹ עֲלֵיהֶֽם:
המקנא אתה לי: הקנאי אתה לי הקנאתי אתה מקנא:
לי: כמו בשבילי. כל לשון קנאה אדם הנותן לב על הדבר או לנקום או לעזור אינפרינמינ"ט בלע"ז [לקחת במרץ חלק בדבר], אוחז בעובי המשא: