Exodus Capítulo 34

1Dios le dijo a Moshé: “Talla dos tablas para ti, tal como las primeras. Escribiré sobre esas tablas las mismas palabras que estaban sobre las primeras tablas que rompiste.   אוַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־משֶׁ֔ה פְּסָל־לְךָ֛ שְׁנֵֽי־לֻחֹ֥ת אֲבָנִ֖ים כָּרִֽאשֹׁנִ֑ים וְכָֽתַבְתִּי֙ עַל־הַלֻּחֹ֔ת אֶת־הַ֨דְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָי֛וּ עַל־הַלֻּחֹ֥ת הָרִֽאשֹׁנִ֖ים אֲשֶׁ֥ר שִׁבַּֽרְתָּ:
פסל לך: הראהו מחצב סנפירינון מתוך אהלו, ואמר לו הפסולת יהיה שלך, ומשם נתעשר משה הרבה:
פסל לך: אתה שברת הראשונות, אתה פסל לך אחרות. משל למלך שהלך למדינת הים והניח ארוסתו עם השפחות, מתוך קלקול השפחות יצא עליה שם רע, עמד שושבינה וקרע כתובתה, אמר אם יאמר המלך להורגה אומר לו עדיין אינה אשתך. בדק המלך ומצא, שלא היה הקלקול אלא מן השפחות, נתרצה לה. אמר לו שושבינה כתוב לה כתובה אחרת, שנקרעה הראשונה. אמר לו המלך אתה קרעת אותה, אתה קנה לך נייר אחר, ואני אכתוב לה בכתב ידי, כן המלך זה הקדוש ברוך הוא, השפחות אלו ערב רב, והשושבין זה משה, ארוסתו של הקדוש ברוך הוא אלו ישראל, לכך נאמר פסל לך:
2Estate preparado por la mañana, para poder ascender el Monte Sinaí por la mañana y pararte esperándoMe en la cima de la montaña.   בוֶֽהְיֵ֥ה נָכ֖וֹן לַבֹּ֑קֶר וְעָלִ֤יתָ בַבֹּ֨קֶר֙ אֶל־הַ֣ר סִינַ֔י וְנִצַּבְתָּ֥ לִ֛י שָׁ֖ם עַל־רֹ֥אשׁ הָהָֽר:
נכון: מזומן:
3Ningún hombre puede subir contigo, y nadie más puede aparecer en toda la montaña. Incluso el ganado y las ovejas no pueden pastar cerca de la montaña”.   גוְאִישׁ֙ לֹא־יַֽעֲלֶ֣ה עִמָּ֔ךְ וְגַם־אִ֥ישׁ אַל־יֵרָ֖א בְּכָל־הָהָ֑ר גַּם־הַצֹּ֤אן וְהַבָּקָר֙ אַל־יִרְע֔וּ אֶל־מ֖וּל הָהָ֥ר הַהֽוּא:
ואיש לא יעלה עמך: הראשונות על ידי שהיו בתשואות וקולות וקהלה, שלטה בהן עין רעה, אין לך מדה יפה מן הצניעות:
4Moshé talló dos tablas de piedra como las primeras. Entonces se levantó muy de mañana y ascendió al Monte Sinaí, como Dios le había ordenado, tomando las dos tablas de piedra en su mano.   דוַיִּפְסֹ֡ל שְׁנֵֽי־לֻחֹ֨ת אֲבָנִ֜ים כָּרִֽאשֹׁנִ֗ים וַיַּשְׁכֵּ֨ם משֶׁ֤ה בַבֹּ֨קֶר֙ וַיַּ֨עַל֙ אֶל־הַ֣ר סִינַ֔י כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֹת֑וֹ וַיִּקַּ֣ח בְּיָד֔וֹ שְׁנֵ֖י לֻחֹ֥ת אֲבָנִֽים:
5Dios Se reveló en una nube, y ella se paró allí con [Moshé]. [Moshé] llamó en nombre de Dios.   הוַיֵּ֤רֶד יְהֹוָה֙ בֶּֽעָנָ֔ן וַיִּתְיַצֵּ֥ב עִמּ֖וֹ שָׁ֑ם וַיִּקְרָ֥א בְשֵׁ֖ם יְהֹוָֽה:
ויקרא בשם ה': מתרגמינן וקרא בשמא דה':
6Dios pasó delante [de Moshé] y proclamó: “Dios, Dios, Omnipotente, misericordioso y benevolente, lento en la ira, con formidables [recursos de] amor y verdad.   ווַיַּֽעֲבֹ֨ר יְהֹוָ֥ה | עַל־פָּנָיו֘ וַיִּקְרָא֒ יְהֹוָ֣ה | יְהֹוָ֔ה אֵ֥ל רַח֖וּם וְחַנּ֑וּן אֶ֥רֶךְ אַפַּ֖יִם וְרַב־חֶ֥סֶד וֶֽאֱמֶֽת:
ה' ה': מדת הרחמים היא, אחת קודם שיחטא, ואחת אחר שיחטא וישוב:
אל: אף זו מדת רחמים, וכן הוא אומר (תהלים כב ב) אלי אלי למה עזבתני, ואין לומר למדת הדין למה עזבני כך מצאתי במכילתא:
ארך אפים: מאריך אפו ואינו ממהר ליפרע, שמא יעשה תשובה:
ורב חסד: לצריכים חסד, שאין להם זכיות כל כך:
ואמת: לשלם שכר טוב לעושי רצונו:
7Él recuerda acciones de amor por miles [de generaciones], perdonando el pecado, la rebelión y el error. No absuelve [a quienes no se arrepienten], sino que tiene en cuenta los pecados de los padres para sus hijos y nietos, hasta la tercera y cuarta generación”.   זנֹצֵ֥ר חֶ֨סֶד֙ לָֽאֲלָפִ֔ים נֹשֵׂ֥א עָוֹ֛ן וָפֶ֖שַׁע וְחַטָּאָ֑ה וְנַקֵּה֙ לֹ֣א יְנַקֶּ֔ה פֹּקֵ֣ד | עֲוֹ֣ן אָב֗וֹת עַל־בָּנִים֙ וְעַל־בְּנֵ֣י בָנִ֔ים עַל־שִׁלֵּשִׁ֖ים וְעַל־רִבֵּעִֽים:
נצר חסד: שהאדם עושה לפניו:
לאלפים: לשני אלפים דורות:
עון ופשע: עונות אלו הזדונות. פשעים אלו המרדים, שאדם עושה להכעיס:
ונקה לא ינקה: לפי פשוטו משמע, שאינו מוותר על העון לגמרי, אלא נפרע ממנו מעט מעט. ורבותינו דרשו מנקה הוא לשבים ולא ינקה לשאינן שבים:
פקד עון אבות על בנים: כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, שכבר פירש במקרא אחר (שמות כ ד) לשונאי:
ועל רבעים: דור רביעי, נמצאת מדה טובה מרובה על מדת פורענות אחת לחמש מאות, שבמדה טובה הוא אומר נוצר חסד לאלפים:
8Moshé rápidamente inclinó la cabeza y se prosternó.   חוַיְמַהֵ֖ר משֶׁ֑ה וַיִּקֹּ֥ד אַ֖רְצָה וַיִּשְׁתָּֽחוּ:
וימהר משה: כשראה משה שכינה עוברת ושמע קול הקריאה, מיד וישתחו:
9Dijo: “Si estás de hecho complacido conmigo, oh Dios, que mi Señor vaya entre nosotros. Esta nación puede ser inflexible, pero perdona nuestros pecados y errores, y haznos Tuyos”.   טוַיֹּ֡אמֶר אִם־נָא֩ מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֨יךָ֙ אֲדֹנָ֔י יֵֽלֶךְ־נָ֥א אֲדֹנָ֖י בְּקִרְבֵּ֑נוּ כִּ֤י עַם־קְשֵׁה־עֹ֨רֶף֙ ה֔וּא וְסָֽלַחְתָּ֛ לַֽעֲו‍ֹנֵ֥נוּ וּלְחַטָּאתֵ֖נוּ וּנְחַלְתָּֽנוּ:
ילך נא ה' בקרבנו: כמו שהבטחת, מאחר שאתה נושא עון, ואם עם קשה עורף הוא וימרו בך, ואמרת על זאת פן אכלך בדרך, אתה תסלח לעונינו. ויש כי במקום אם:
ונחלתנו: ותתננו לך לנחלה מיוחדת, זו היא בקשת ונפלינו אני ועמך, שלא תשרה שכינתך על האומות: