Exodus Capítulo 5

1Entonces Moshé y Aarón fueron a la presencia del faraón y dijeron: “Esto es lo que el Señor, Dios de los hebreos, declara: ‘Deja salir a Mi pueblo, para que puedan ofrecerMe sacrificios en el desierto’”.   אוְאַחַ֗ר בָּ֚אוּ משֶׁ֣ה וְאַֽהֲרֹ֔ן וַיֹּֽאמְר֖וּ אֶל־פַּרְעֹ֑ה כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהֹוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שַׁלַּח֙ אֶת־עַמִּ֔י וְיָחֹ֥גּוּ לִ֖י בַּמִּדְבָּֽר:
ואחר באו משה ואהרן וגו': אבל הזקנים נשמטו אחד אחד מאחר משה ואהרן, עד שנשמטו כולם קודם שהגיעו לפלטין, לפי שיראו ללכת, ובסיני נפרע להם (כד ב) ונגש משה לבדו והם לא יגשו, החזירם לאחוריהם:
2El faraón replicó: “¿Quién es el Señor para que yo Le obedezca y deje ir a Israel? Yo no reconozco al Señor. Ni dejaré a Israel salir”.   בוַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֔ה מִ֤י יְהֹוָה֙ אֲשֶׁ֣ר אֶשְׁמַ֣ע בְּקֹל֔וֹ לְשַׁלַּ֖ח אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל לֹ֤א יָדַ֨עְתִּי֙ אֶת־יְהֹוָ֔ה וְגַ֥ם אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל לֹ֥א אֲשַׁלֵּֽחַ:
3“El Dios de los hebreos Se nos ha revelado –dijeron [Moshé y Aarón]–. Por favor, permítenos emprender un viaje de tres días al desierto, y déjanos ofrecer sacrificios al Señor nuestro Dios. De lo contrario, es posible que nos abata con la peste o la espada”.   גוַיֹּ֣אמְר֔וּ אֱלֹהֵ֥י הָֽעִבְרִ֖ים נִקְרָ֣א עָלֵ֑ינוּ נֵ֣לֲכָה נָּ֡א דֶּ֩רֶךְ֩ שְׁל֨שֶׁת יָמִ֜ים בַּמִּדְבָּ֗ר וְנִזְבְּחָה֙ לַֽיהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ פֶּן־יִפְגָּעֵ֔נוּ בַּדֶּ֖בֶר א֥וֹ בֶחָֽרֶב:
פן יפגענו: פן יפגעך היו צריכים לומר, אלא שחלקו כבוד למלכות. פגיעה זו לשון מקרה מות היא:
4El rey de Egipto les dijo: “Moshé y Aarón, ¿por qué distraen al pueblo de su trabajo? ¡Vuelvan a sus propios asuntos!   דוַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם לָ֚מָּה משֶׁ֣ה וְאַֽהֲרֹ֔ן תַּפְרִ֥יעוּ אֶת־הָעָ֖ם מִמַּֽעֲשָׂ֑יו לְכ֖וּ לְסִבְלֹֽתֵיכֶֽם:
תפריעו את העם ממעשיו: תבדילו ותרחיקו אותם ממלאכתם, ששומעין לכם וסבורים לנוח מן המלאכה. וכן (משלי ד טו) פרעהו אל תעבר בו, רחקהו. וכן (שם א כה) ותפרעו כל עצתי, (שמות לב כה) כי פרוע הוא, נרחק ונתעב:
לכו לסבלתיכם: לכו למלאכתכם שיש לכם לעשות בבתיכם. אבל מלאכת שעבוד מצרים לא היתה על שבטו של לוי, ותדע לך שהרי משה ואהרן יוצאים ובאים שלא ברשות:
5”Los labriegos están volviéndose más numerosos –dijo el faraón –, ¡y ustedes quieren que se tomen un receso de su trabajo!”.   הוַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֔ה הֵֽן־רַבִּ֥ים עַתָּ֖ה עַ֣ם הָאָ֑רֶץ וְהִשְׁבַּתֶּ֥ם אֹתָ֖ם מִסִּבְלֹתָֽם:
הן רבים עתה עם הארץ: שהעבודה מוטלת עליהם ואתם משביתים אותם מסבלותם, הפסד גדול הוא זה:
6Ese día, el faraón dio nuevas órdenes a los gobernantes y capataces del pueblo. Dijo:   ווַיְצַ֥ו פַּרְעֹ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא אֶת־הַנֹּֽגְשִׂ֣ים בָּעָ֔ם וְאֶת־שֹֽׁטְרָ֖יו לֵאמֹֽר:
הנגשים: מצריים היו, והשוטרים היו ישראלים, הנוגש ממונה על כמה שוטרים, והשוטר ממונה לרדות בעושי המלאכה:
7“No le den al pueblo paja para los ladrillos como antes. Que vayan y recojan su propia paja.   זלֹ֣א תֹֽאסִפ֞וּן לָתֵ֨ת תֶּ֧בֶן לָעָ֛ם לִלְבֹּ֥ן הַלְּבֵנִ֖ים כִּתְמ֣וֹל שִׁלְשֹׁ֑ם הֵ֚ם יֵֽלְכ֔וּ וְקֽשְׁשׁ֥וּ לָהֶ֖ם תֶּֽבֶן:
תבן: אשטובל"א [קש] היו גובלין אותו עם הטיט:
לבנים: טיולי"ש בלעז [רעפים] שעושים מטיט ומייבשין אותן בחמה, ויש ששורפין אותן בכבשן:
כתמול שלשם: כאשר הייתם עושים עד הנה:
וקששו: ולקטו:
8Entretanto, deben exigirles hacer la misma cuota de ladrillos que antes. No la reduzcan. Son holgazanes, y están declarando enérgicamente que quieren ir a ofrecer sacrificios a su Dios.   חוְאֶת־מַתְכֹּ֨נֶת הַלְּבֵנִ֜ים אֲשֶׁ֣ר הֵם֩ עֹשִׂ֨ים תְּמ֤וֹל שִׁלְשֹׁם֙ תָּשִׂ֣ימוּ עֲלֵיהֶ֔ם לֹ֥א תִגְרְע֖וּ מִמֶּ֑נּוּ כִּֽי־נִרְפִּ֣ים הֵ֔ם עַל־כֵּ֗ן הֵ֤ם צֹֽעֲקִים֙ לֵאמֹ֔ר נֵֽלְכָ֖ה נִזְבְּחָ֥ה לֵֽאלֹהֵֽינוּ:
ואת מתכנת הלבנים: סכום חשבון הלבנים שהיה כל אחד עושה ליום כשהיה התבן נתן להם, אותו סכום תשימו עליהם גם עתה, למען תכבד העבודה עליהם:
כי נרפים: מן העבודה הם, לכך לבם פונה אל הבטלה וצועקים לאמר נלכה וגו':
מתכנת: ותוכן לבנים (פסוק יט), ולו נתכנו עלילות (שמואל א' ב ג), את הכסף המתוכן (מלכים ב' יב יב), כולם לשון חשבון הם:
נרפים: המלאכה רפויה בידם ועזובה מהם והם נרפים ממנה, רטריי"ש בלע"ז [אחיזתם רופפת]:
9Hagan más pesado el trabajo para los hombres, y asegúrense de que lo hagan. Entonces dejarán de prestar atención a ideas falsas”.   טתִּכְבַּ֧ד הָֽעֲבֹדָ֛ה עַל־הָֽאֲנָשִׁ֖ים וְיַֽעֲשׂוּ־בָ֑הּ וְאַל־יִשְׁע֖וּ בְּדִבְרֵי־שָֽׁקֶר:
ואל ישעו בדברי שקר: ואל יהגו וידברו תמיד בדברי רוח לאמר נלכה נזבחה. ודומה לו (תהילים קיט קיז) ואשעה בחקיך תמיד, (דברים כח לז) למשל ולשנינה, מתרגמינן ולשועין, (בראשית כד סו) ויספר ואשתעי. ואי אפשר לומר ישעו לשון (בראשית ד ד) וישע ה' אל הבל וגו', (שם ה) ואל קין ואל מנחתו לא שעה, ולפרש אל ישעו אל יפנו, שאם כן היה לו לכתוב ואל ישעו אל דברי שקר או לדברי שקר, כי כן גזרת כולם (ישעי' יז ז) ישעה האדם על עושהו, (שם לא א) ולא שעו על קדוש ישראל, (שם יז ח) ולא ישעה אל המזבחות, ולא מצאתי שמוש של בי"ת סמוכה לאחריהם, אבל אחר לשון דבור, במתעסק לדבר בדבר נופל לשון שמוש בי"ת, כגון (יחזקאל לג ל) הנדברים בך, (במדבר יב א) ותדבר מרים ואהרן במשה, (זכריה ד א) המלאך הדובר בי, (דברים יא יט) לדבר בם, (תהילים קיט מו) ואדברה בעדותיך, אף כאן אל ישעו בדברי שקר אל יהיו נדברים בדברי שוא והבאי:
10Los gobernantes y capataces salieron y le dijeron al pueblo: “El faraón ha dicho que ya no les dará paja.   יוַיֵּ֨צְא֜וּ נֹֽגְשֵׂ֤י הָעָם֙ וְשֹׁ֣טְרָ֔יו וַיֹּֽאמְר֥וּ אֶל־הָעָ֖ם לֵאמֹ֑ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר פַּרְעֹ֔ה אֵינֶ֛נִּי נֹתֵ֥ן לָכֶ֖ם תֶּֽבֶן:
11Deben ir y tomar su propia paja donde puedan hallarla. Entretanto, no pueden reducir la cantidad de trabajo que deben completar”.   יאאַתֶּ֗ם לְכ֨וּ קְח֤וּ לָכֶם֙ תֶּ֔בֶן מֵֽאֲשֶׁ֖ר תִּמְצָ֑אוּ כִּ֣י אֵ֥ין נִגְרָ֛ע מֵֽעֲבֹֽדַתְכֶ֖ם דָּבָֽר:
אתם לכו קחו לכם תבן: וצריכים אתם לילך בזריזות:
כי אין נגרע מעבדתכם דבר: מכל סכום לבנים שהייתם עושים ליום בהיות התבן ניתן לכם מזומן מבית המלך:
12El pueblo se esparció por todo Egipto para recoger rastrojos para paja.   יבוַיָּ֥פֶץ הָעָ֖ם בְּכָל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לְקשֵׁ֥שׁ קַ֖שׁ לַתֶּֽבֶן:
לקשש קש לתבן: לאסוף אסיפה, ללקוט לקט לצורך תבן הטיט:
קש לקשש קש לתבן: לשון לקוט. על שם שדבר המתפזר הוא וצריך לקוששו, קרוי קש בשאר מקומות.
13Los gobernantes los presionaron y dijeron: “Deben completar su cuota de trabajo diaria, tal como antes cuando había paja”.   יגוְהַנֹּֽגְשִׂ֖ים אָצִ֣ים לֵאמֹ֑ר כַּלּ֤וּ מַֽעֲשֵׂיכֶם֙ דְּבַר־י֣וֹם בְּיוֹמ֔וֹ כַּֽאֲשֶׁ֖ר בִּֽהְי֥וֹת הַתֶּֽבֶן:
אצים: דוחקים:
דבר יום ביומו: חשבון של כל יום כלו ביומו, כאשר עשיתם בהיות התבן מוכן:
14Los capataces israelitas, a quienes habían nombrado los gobernantes del faraón, fueron azotados. Se les dijo: “Ayer y hoy no completaron sus cuotas. ¿Por qué no hicieron tantos ladrillos como antes?”.   ידוַיֻּכּ֗וּ שֹֽׁטְרֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר־שָׂ֣מוּ עֲלֵהֶ֔ם נֹֽגְשֵׂ֥י פַרְעֹ֖ה לֵאמֹ֑ר מַדּ֡וּעַ לֹא֩ כִלִּיתֶ֨ם חָקְכֶ֤ם לִלְבֹּן֙ כִּתְמ֣וֹל שִׁלְשֹׁ֔ם גַּם־תְּמ֖וֹל גַּם־הַיּֽוֹם:
ויכו שטרי בני ישראל: השוטרים ישראלים היו וחסים על חבריהם מלדחקם, וכשהיו משלימים הלבנים לנוגשים שהם מצריים, והיה חסר מן הסכום, היו מלקין אותם על שלא דחקו את עושי המלאכה, לפיכך זכו אותם שוטרים להיות סנהדרין, ונאצל מן הרוח אשר על משה, והושם עליהם, שנאמר (במדבר יא טז) אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת, מאותן שידעת הטובה שעשו במצרים, כי הם זקני העם ושוטריו:
ויכו שטרי בני ישראל: אשר שמו נוגשי פרעה אותם לשוטרים עליהם לאמר מדוע וגו'. למה ויכו, שהיו אומרים להם מדוע לא כליתם גם תמול גם היום חק הקצוב עליכם ללבון כתמול השלישי שהוא יום שלפני אתמול, והוא היה בהיות התבן נתן להם:
ויכו: לשון ויופעלו, הוכו מיד אחרים, הנוגשים הכום:
15Los capataces israelitas fueron y declararon enérgicamente ante el faraón: “¿Por qué nos haces esto? –dijeron–.   טווַיָּבֹ֗אוּ שֹֽׁטְרֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּצְעֲק֥וּ אֶל־פַּרְעֹ֖ה לֵאמֹ֑ר לָ֧מָּה תַֽעֲשֶׂ֦ה כֹ֖ה לַֽעֲבָדֶֽיךָ:
16Ya no se nos da paja, pero se nos dice que hagamos ladrillos. Nosotros somos los azotados, pero la culpa es de tu pueblo”.   טזתֶּ֗בֶן אֵ֤ין נִתָּן֙ לַֽעֲבָדֶ֔יךָ וּלְבֵנִ֛ים אֹֽמְרִ֥ים לָ֖נוּ עֲשׂ֑וּ וְהִנֵּ֧ה עֲבָדֶ֛יךָ מֻכִּ֖ים וְחָטָ֥את עַמֶּֽךָ:
ולבנים אמרים לנו עשו: כמנין הראשון:
וחטאת עמך: אלו היה נקוד פת"ח הייתי אומר שהוא דבוק, ודבר זה חטאת עמך הוא, עכשיו שהוא קמ"ץ, שם דבר הוא. וכך פירושו ודבר זה מביא חטאת על עמך, כאלו כתוב וחטאת לעמך, כמו (רות א יט) כבאנה בית לחם, שהוא כמו לבית לחם וכן הרבה:
17“¡Ustedes son holgazanes! –replicó el faraón–. ¡Holgazanes! Es por eso que dicen que quieren ofrecer sacrificios a Dios.   יזוַיֹּ֛אמֶר נִרְפִּ֥ים אַתֶּ֖ם נִרְפִּ֑ים עַל־כֵּן֙ אַתֶּ֣ם אֹֽמְרִ֔ים נֵֽלְכָ֖ה נִזְבְּחָ֥ה לַֽיהֹוָֽה:
18¡Ahora vayan! ¡A trabajar! No se les dará nada de paja, pero deben entregar su cuota de ladrillos”.   יחוְעַתָּה֙ לְכ֣וּ עִבְד֔וּ וְתֶ֖בֶן לֹֽא־יִנָּתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְתֹ֥כֶן לְבֵנִ֖ים תִּתֵּֽנוּ:
ותכן לבנים: חשבון הלבנים, וכן (מלכים ב יב יב) את הכסף המתוכן, המנוי, כמו שאמר בענין (שם יא) ויצורו וימנו את הכסף:
19Los capataces israelitas se dieron cuenta de que estaban en un serio problema. Se les había dicho claramente que no podían reducir su cuota diaria de ladrillos.   יטוַיִּרְא֞וּ שֹֽׁטְרֵ֧י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֹתָ֖ם בְּרָ֣ע לֵאמֹ֑ר לֹֽא־תִגְרְע֥וּ מִלִּבְנֵיכֶ֖ם דְּבַר־י֥וֹם בְּיוֹמֽוֹ:
ויראו שטרי בני ישראל: את חבריהם הנרדים על ידם:
ברע: ראו אותם ברעה וצרה המוצאת אותם בהכבידם העבודה עליהם לאמר לא תגרעו וגו':
20Cuando estaban dejando al faraón, [los capataces] se toparon con Moshé y Aarón, que esperaban para encontrarse con ellos.   כוַיִּפְגְּעוּ֙ אֶת־משֶׁ֣ה וְאֶת־אַֽהֲרֹ֔ן נִצָּבִ֖ים לִקְרָאתָ֑ם בְּצֵאתָ֖ם מֵאֵ֥ת פַּרְעֹֽה:
ויפגעו: אנשים מישראל את משה ואת אהרן וגו'. ורבותינו דרשו כל נצים ונצבים דתן ואבירם היו, שנאמר בהם יצאו נצבים:
21“Que Dios los observe a ustedes y sea su Juez –dijeron–. Han destruido nuestra reputación con el faraón y sus asesores. Ustedes han puesto una espada para matarnos en las manos de ellos”.   כאוַיֹּֽאמְר֣וּ אֲלֵהֶ֔ם יֵ֧רֶא יְהֹוָ֛ה עֲלֵיכֶ֖ם וְיִשְׁפֹּ֑ט אֲשֶׁ֧ר הִבְאַשְׁתֶּ֣ם אֶת־רֵיחֵ֗נוּ בְּעֵינֵ֤י פַרְעֹה֙ וּבְעֵינֵ֣י עֲבָדָ֔יו לָֽתֶת־חֶ֥רֶב בְּיָדָ֖ם לְהָרְגֵֽנוּ:
22Moshé retornó a Dios y dijo: “Oh Señor, ¿por qué tratas mal a Tu pueblo? ¿Por qué me enviaste?   כבוַיָּ֧שָׁב משֶׁ֛ה אֶל־יְהֹוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֗י לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֨תָה֙ לָעָ֣ם הַזֶּ֔ה לָ֥מָּה זֶּ֖ה שְׁלַחְתָּֽנִי:
למה הרעתה לעם הזה: ואם תאמר מה איכפת לך, קובל אני על ששלחתני:
23Tan pronto como fui al faraón para hablar en Tu nombre, él hizo las cosas peores para este pueblo. No has hecho nada para ayudar a Tu pueblo”.   כגוּמֵאָ֞ז בָּ֤אתִי אֶל־פַּרְעֹה֙ לְדַבֵּ֣ר בִּשְׁמֶ֔ךָ הֵרַ֖ע לָעָ֣ם הַזֶּ֑ה וְהַצֵּ֥ל לֹֽא־הִצַּ֖לְתָּ אֶת־עַמֶּֽךָ:
הרע: לשון הפעיל הוא, הרבה רעה עליהם. ותרגומו אבאיש:

Exodus Capítulo 6

1Dios le dijo a Moshé: “Ahora comenzarás a ver lo que le haré al faraón. Será forzado a dejarlos ir. [No sólo eso, sino que] será forzado a expulsarlos de su tierra”.   אוַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־משֶׁ֔ה עַתָּ֣ה תִרְאֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר אֶֽעֱשֶׂ֖ה לְפַרְעֹ֑ה כִּ֣י בְיָ֤ד חֲזָקָה֙ יְשַׁלְּחֵ֔ם וּבְיָ֣ד חֲזָקָ֔ה יְגָֽרְשֵׁ֖ם מֵֽאַרְצֽוֹ:
עתה תראה וגו': הרהרת על מדותי, לא כאברהם שאמרתי לו (בראשית כא יב) כי ביצחק יקרא לך זרע, ואחר כך אמרתי לו (שם כב ב) העלהו לעולה, ולא הרהר אחרי, לפיכך עתה תראה. העשוי לפרעה תראה, ולא העשוי למלכי שבעה אומות, כשאביאם לארץ:
כי ביד חזקה ישלחם: מפני ידי החזקה שתחזק עליו ישלחם:
וביד חזקה יגרשם מארצו: על כרחם של ישראל יגרשם, ולא יספיקו לעשות להם צידה. וכן הוא אומר (שמות יב לג) ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם וגו':